
יצאתי לסיור ב"תל אביב של מַטָּה": תערוכת יחיד של ידידיה איש שלום המוצגת בימים אלה בבית האמנים תל אביב.
נטע (ג'וס) יוסיפון, עיצוב פנים

יצאתי לסיור ב"תל אביב של מַטָּה": תערוכת יחיד של ידידיה איש שלום המוצגת בימים אלה בבית האמנים תל אביב. איש שלום, אמן ומעצב יליד ירושלים, מתגורר ויוצר כיום בשכונת נווה צדק, בה הקים את סטודיו "איש שלום" לעיצוב פנים ואמנות. איש שלום עבד מספר שנים במשרד אדריכלות מצליח בתל אביב, למד במגמת האמנות של מוזיאון ישראל וסיים בהצטיינות את הפקולטה לעיצוב ב-H.I.T. במקביל לתערוכה בבית האמנים, ידידיה ישתתף בתערוכה במוזיאון לואיג'י בליני בפירנצה, איטליה.
בהיכרותי הקצרה עם ידידיה, ניכר כי אכן מדובר באיש שלום: צנוע, נעים ושקט. כך גם בנויה ומעוצבת התערוכה שלו. התערוכה מדויקת, מתומצתת ומונגשת, והיא מייצגת את האמן עצמו לא פחות מאשר את האמנות שלו.
אופן הצגת הציורים גם הוא מתכתב עם הרעיון המרכזי שעליו איש שלום מדבר. כל ציור יושב בתוך מסגרת עץ לבנה, אך ישנו ניתוק בין הבד למסגרת, מה שבעיניי מדגיש את הציור עצמו אך גם את הצורה שבה הוא מוצג. הניגודיות הזו יוצרת שניים שהם שלמים יותר כאחד.

מהו הרעיון המרכזי שסביבו בנויה התערוכה 'תל אביב של מַטָּה'?
התערוכה היא חלק מסדרת ציורים שיצרתי בשנים האחרונות מאז עברתי לתל אביב, בעקבות הרבה שיטוטים והתבוננות באזורים הוותיקים וה"נמוכים" של העיר. אחד הדברים שהבחנתי בהם הוא מתח דרמטי בין המגדלים, התרבות והחוויה שסביבם, לבין המבנים הכביכול פשוטים וצמודי-הקרקע, שהיו חלק משנותיה הראשונות של העיר העברית. אל מול השקיפות הנוצצת והמנוכרת של גורדי השחקים החדשניים שכבשו את קו האופק של העיר, התאהבתי דווקא במבנים המתפוררים עם הפרופורציה האנושית, בעיטורי האדריכלות האקלקטית, בפשטות הבינלאומית ובכתובות ובציורי הגרפיטי שהופכים את המבנים לכל כך אנושיים, חיים ודינמיים.

איך נולד הרעיון?
הרעיון נולד עוד כשהייתי סטודנט בשנה ג' ועבדתי על פרויקט רעיוני שעסק בעבודות הרכבת הקלה סביב בית המכס המנדטורי. באותם ימים היה עליו גרפיטי מיוחד שצוירו בו דמויות רבות וזהות בלבן על רקע שחור. כל הדמויות צוירו פונות לאותו כיוון ורק דמות אחת, באדום, פונה לכיוון הנגדי. באופן מפתיע זה האיר אצלי דווקא את המבט על בית המכס עצמו. יש משהו מרגש ונוגע ללב במבנה הצנוע הזה שראה חילופי שלטון היסטוריים, אלפי רכבות חולפות שהוחלפו בכבישים וברכבים משני צדדיו, נוף פרדסים וחולות שהוחלף במבנים ובמגדלים, ואילו הוא נותר לעמוד כאי יתום נגד הזרם, יפה וצנוע, מיוחד ומוזנח. זה היה רגע בו הבנתי שיש כאן נושא שראוי להתייחסות ולתשומת לב והתחלתי לצייר את הסדרה שנוגעת במתח הזה בין הישן לחדש, בין מסורת לקדמה וחדשנות, בין הנוצץ לחלוד ומתפורר, בין הגבוה לנמוך.

הפער בין הישן לחדש, על כל הפן האסתטי שבו, מדגיש גם את הפערים החברתיים והכלכליים שבעיר. עם מה היית רוצה שהצופים ייצאו מהתערוכה?
יש בתערוכה משני הדברים. יש בה גם את הצד הביקורתי וגם את זה שבא לתת את הבמה לפינות הרחוב הנסתרות והקסומות, וזה בדיוק מה שניסיתי להעביר לצופה. ניקח לדוגמה את ציור "שבזי פינת אחווה", בו רואים באופק את מגדל שלום מאיר – אותו מגדל שלשם בנייתו הרסו את המבנה האיקוני של הגימנסיה העברית הרצליה. באותם ימים התלהבו מהרעיון שבמרכז העיר יעמוד גורד השחקים הגבוה והחדשני במזרח התיכון. לימים, איבד המגדל מגדולתו ובדיעבד הבינו את הטעות שבהריסת הגימנסיה. המקרה הזה הפך לצלקת ולסמל המועצה לשימור אתרים בישראל. אני גר לא רחוק משם ורואה יום יום את היופי שבבתי העיר הראשונים. לאט לאט גם החברה, מתכנני העיר, אדריכלים ומעצבים לומדים שניתן ונכון לשלב בין הישן והחדש. בשילוב נכון, הם לא צריכים לבוא האחד על חשבון השני אלא להפך. נוכחות הישן לא רק שלא פוגעת בחדש, אלא דווקא מעצימה אותו. הנושא האדריכלי-אורבני הוא רק ביטוי לתופעות חברתיות רחבות – מעמדות סוציו-אקונומיים ומגזריים, תעסוקה, מרכז-פריפריה ועוד.
מהצד השני – ניסית להפנות מבט דווקא אל פינות הרחוב שלא תמיד זוכות להתייחסות אך הן התשתית של העיר העברית. בניגוד למגדלים שבדרך כלל מקיפים עצמם בגינות ובמרחבים ושומרות מרחק מעוברי הרחוב, המבנים הישנים ניצבים ממש בסמוך למדרכה וכדי להבחין בהם צריך לעצור ולהרים ראש. יש הרבה ביקורת על הזנחת המבנים והחסך בתחזוקה שוטפת, אך רגע לפני השיפוץ אני מבקש לתת מקום דווקא ליופי שבקיר המתפורר והסדוק, לצמחים ולחיים שבין החריצים ולכתובות הגרפיטי שזועקות לרגע של אהבה וחסד.

יש המון מבנים "שבורים" בתל-אביב. האם יש מכנה משותף כלשהו לבניינים הישנים שבחרת? סיפור היסטורי כלשהו? מבנים לשימור?
אמנם נושא השימור קרוב לליבי, אך אין משהו שיטתי או עקבי שגורם לי לבחור נושא לציור. אני מרבה לטייל וכל פעם חוזר הביתה בדרכים שונות, וכך נחשף לפינות חדשות שצדות את מבטי ושמעניין אותי לצייר אותן. לפעמים רק בדיעבד אני מבין את חשיבות המבנה מבחינה היסטורית, אדריכלית או תרבותית. קורה גם שאני יוצא למסע חקר בעקבות מבנה שתפש אותי וכך נחשף לסיפורים מיוחדים ומפתיעים, ולעתים זמן קצר אחרי שציירתי המבנה משנה את פניו. תהליכי הג'נטריפיקציה מתרחשים במהירות בתל אביב כמו בכל עיר מרכזית בעולם המערבי. האוכלוסייה המקומית נודדת לערי פריפריה ומפנה את מקומה לבעלי אמצעים שמסוגלים לעמוד במחירי הדיור שבמרכזי ערים. יש לכך השלכות רבות, הן על הצביון והאווירה בשכונות ויתכן שגם על היחס לפניני האדריכלות והתרבות שמצויים בהן.

בין גורדי השחקים למבנים הישנים, לאן העין שלך כאמן נמשכת?
גורדי השחקים הם רק אחד הנושאים שמעצימים את המתח עליו דיברתי, אך הם לחלוטין לא המרכז בתערוכה. גם ערים כמו דובאי ואבו-דאבי, אליהן הציבור הישראלי נחשף בשנים האחרונות, מציגות גורדי שחקים עוצרי נשימה, אך איזה ערך תרבותי ייחודי יש בהם? מה הם מבטאים ואיזו אווירה הם מייצרים מלבד ההתפעלות מהעושר הארכיטקטוני והכלכלי שהביא לבנייתם?
בראש ובראשונה הסדרה נותנת במה לעיר ה"נמוכה" – 'תל אביב של מַטָּה', שלפעמים נשכחת בצל המגדלים ודווקא אותה אני רוצה להנכיח.

האם יש ציור ספציפי שאליו אתה מתחבר יותר מכולם? ואם כן, למה?
אחד הציורים שאני יותר מחובר אליהם הוא זה שמופיע על ההזמנה לתערוכה – "בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים" – בית הכנסת הנטוש "מראות הסולם", נווה צדק (2020). זו דוגמה למבנה היסטורי שנתקלתי בו במקרה ונחשפתי דרכו לסיפור מדהים ועצוב. מדובר במבנה של בית כנסת שעל הקמתו הוחלט בשנת 1887 והיה מהראשונים בנווה צדק. הוא ממוקם ממש בסמוך למוזיאון נחום גוטמן ואף מופיע בשניים מציוריו של הצייר התל אביבי. בסוף שנות ה-70 הוא ננטש ובשנת 2000, לאחר שנמכר מגרש צמוד, פורסמה כוונה לשמר את המבנה כמוזיאון והוקצה סכום כסף מאותה עסקה לטובת העניין. זמן קצר לאחר מכן המבנה עלה לפתע באש ונותר עד היום עזוב ומתפרק, מגודר כמבנה מסוכן. בזמנו נכנסתי אליו ועוד הבחנתי באריחים מעוטרים ורמזים לימים יפים יותר שידע המבנה. זהו סמל עצוב בעיני ליחס אליו זוכים חלק מהמבנים הללו וקריאת השכמה עבורנו. סיפורים כמו אלו של גימנסיה הרצליה ובית כנסת "מראות הסולם" עדיין מתרחשים ועל החברה להחליט מהם סדרי העדיפויות שלה, בין היתר גם במרחב העירוני-תרבותי.

מה היה הציור הראשון בסדרה?
אם אני זוכר נכון, הראשון היה "פינס פינת שבזי". החיפושית האדומה שמופיעה בו ממשיכה לנסוע בציורים נוספים, כמו גם כתובות וציורי גרפיטי שבהם אני לפעמים מרשה לעצמי להתערב ולהוסיף מסרים נוספים. אני לוקח את המקום כהשראה ומוסיף בו נגיעות וטביעת אצבע אישית. גם בציור בית הכנסת עליו דיברנו יש כמה כתובות גרפיטי שלא היו במקור והצופה מוזמן/ת לנסות לפענח אילו.

מאיפה נובעת ההיקסמות שלך מהנוף האורבני כנושא לציור?
טשרניחובסקי כתב: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כמעצב חובב אדריכלות, אני מאמין כי העיר היא המקום בו האדם ממש מעצב את נוף מולדתו, ולכן היא מציבה מראה עבורנו כחברה.
התערוכה הראשונה שלי במרכז האמנים "מיתרים" ב-2013 הציגה שילוב ציורי זקנים ונופי ירושלים. אלו שני נושאים שאני מחובר אליהם: אותם אנשים עם ניסיון חיים ועבר מפואר שניתן ללמוד מהם המון אם רק נעצור, נתייחס ונקשיב, ולהבדיל – מבני העיר שעברו וראו היסטוריה של דורות רבים. כירושלמי במקור, אחת השכונות שהרביתי לצייר בירושלים היא ימין משה, שנבנתה במסגרת היציאה מחומות העיר העתיקה אל עבר עתיד בריא ואופטימי יותר לירושלים. באופן מעניין, גם כשעברתי לתל אביב התחלתי בלצייר את נווה צדק שלמעשה נבנתה אף היא במסגרת היציאה מחומות יפו ולימים הפכה לשכונה הראשונה בעיר תל אביב. משהו מסקרן אותי בתפר בין ישן וחדש, בעומק שבאדם או במבנה המבוגר, שעבר דרך ארוכה, לצד הצעיר והרענן, בין אם נוצרת הרמוניה ובין אם שורר מתח וקונפליקט. יש איזו אופטימיות וקסם בשכונות שפתחו פתח וקריאת כיוון לעיר חדשה שקמה.

לסיום, כיצד נוצר החיבור עם אוצר התערוכה, אריה ברקוביץ'?
אריה הוא אמן רב תחומי חשוב, אוצר ומעצב, וממש לאחרונה יצא ספר שמסכם חמישה עשורי יצירה שלו. הכרנו כשלמדתי אצלו קורס במסגרת הלימודים ב-H.I.T ובהמשך נוצר חיבור מיוחד כשהקמנו את תערוכת "באמצע" שהוצגה בבית האמנים ב-2017. אריה מביא איתו המון ניסיון וידע עשיר. הוא עזר לי לדייק ולבחור את הציורים המתאימים לתערוכה, שיחד מספרים את הסיפור שרציתי להציג. אני שמח מאוד על כך שהוא אוצר את תערוכת היחיד שלי, זה כיף וכבוד גדול לעבוד איתו.
תל אביב של מטה
אוצר: אריה ברקוביץ'
בית האמנים
אלחריזי 9, תל אביב
החל מה-26.01.23, 19:00
ועד ה-18.02.23, 14:00
הכניסה חופשית