תמר שפר מזמינה את החושך

בתערוכה "להזמין את החושך", המוצגת בימים אלה בגלריה השיתופית בנימין, מציגה לפנינו תמר שפר הכלאות פיסוליות וחיבורים בין חומרים וצורות המטשטשים בהדרגה את הגבול בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי/ביתי. "העיסוק באמנות הוא הדבר המרתק ביותר שעשיתי מימי", היא אומרת.
סבטה אלימנוב, עיצוב פנים.

תמר שפר עוסקת באמנות זה עשור, אך המשיכה שלה לתחום התחילה הרבה קודם לכן, כצופה החולמת להיות אמנית בעצמה. לאחר לימודי מדעי המחשב בטכניון ויותר מ-20 שנות עבודה אינטנסיביות בתעשיית ההייטק היא החלה ללמוד אמנות במדרשה בבית ברל. ב-2011 סיימה תואר שני (MFA) באוניברסיטת חיפה, ומאז היא בסטודיו, עובדת ומציגה. עם סיום לימודיה הצטרפה לגלריה בנימין, גלריה שיתופית בתל אביב שבה מוצגת תערוכתה הנוכחית. "אף על פי שהפאזה המקצועית הראשונה שלי הייתה מרתקת ומאתגרת, העיסוק באמנות הוא הדבר המרתק ביותר שעשיתי מימי. אני חושבת שגם הקשה ביותר", אומרת שפר. "יש דברים שממשיכים ללוות אותי מתקופת ההייטק שלי: יכולת לעבוד קשה וחיבה למערכות מורכבות. אני עוסקת בעיקר ברישום, פיסול ומיצב והרבה פעמים מתייחסת למייצבים שלי כאל מערכות".

מה מניע אותך כאמנית?

"אני חושבת שזה שילוב של אהבה לעבודת ידיים, אהבה ליופי והרצון להתייחס בעזרת החומר לחוויית החיים הסובייקטיבית שלי ובראשה אולי התחושה של נוזליות הדברים, היחסיות שלהם והתלות שלהם בנקודת מבט אישית. נראה לי שזו אחת הסיבות לכך שפיסול ומיצב הם פרקטיקות מרכזיות אצלי. ה'טיול' שעושה מי שצופה בעבודות תלת ממד חושף את הצדדים השונים של האובייקט. המיקום ונקודת המבט של הצופה מגדירים את מה שהוא רואה בכל רגע, והאמן, מצידו, יכול להתייחס להיבטים שונים של מושא העניין שלו וליצור 'צלילים', 'מקצבים' ו'מנעדים' שונים באותה עבודה".

כשהגעתי לתערוכה נכנסתי למרחב אינטימי מלא בפסלים המוצבים בכל מרחב הגלריה. קיר שהפך למדורה העומדת להצית את כל החלל הפריד את הגלריה לשני חלקים. הרגשתי שהניסיון הראשוני שלי לפענח את התוכן האניגמטי העולה מכל פסל נידון לכישלון, ושכל שעלי לעשות הוא להסתובב בין המיצבים ולתת לנקודות המבט השונות להרכיב את תחושת הבלבול. במרכז החלל מונח אובייקט שנראה כמו מתקן מכני/אורגני עטוף, ובמרכזו אבנים אדומות שכאילו מתפרצות מפנים האובייקט הבלתי מזוהה.

בתור סטודנטית לעיצוב פנים וחובבת ארכיטקטורה התרגשתי לגלות מקרוב את המיצב שנראה ספק כמו ארון מדפים ספק כמו שלד בניין ומכיל בתוכו חפצים שונים כמו ספרים, מראות, עציצים ודברים מחיי היום-יום. התבוננות נוספת מגלה עוד ועוד רבדים שמסתתרים סביבו כמו כיסא ילדים ושולחן קטן שהעלה בי זיכרונות ילדות שמזמן כבר נשכחו. הקונסטרוקציה גרמה לי לרצות להסתובב סביבה שוב ושוב ולבחון כל פינה וחיבור. המדרגות יצרו אצלי חיבור אסוציאטיבי בין מודל בניין לבין פונקציה ביתית.

עבודה נוספת בתערוכה מטשטשת גבולות בין עולמות מובחנים כמו תרבות מול טבע, או מציאות מול דמיון. הופתעתי לגלות שהטלפון הסלולרי המונח בנונשלנטיות רגעית קיים שם במכוון ומציג פרפר וירטואלי המרחף במרחב האינסופי הדיגיטלי. מכל זווית שהיא רואים את הסלע ה"נבלע" על ידי השידה, כאילו אין שום סיכוי לחלץ אותו משם.

"התערוכה הזאת היא המשך העיסוק הממושך שלי בהתפוגגותן של המשגות בינאריות ובטשטוש גבולות בין קטגוריות מסורתיות. הביטוי "מצד אחד… ומצד שני…" הפך לשטוח מכדי לתאר מציאות, כמו שלנסות להנגיד טוב ורע, אמת ושקר, גבר ואשה הפך להיות לא רלוונטי כי כל דבר ממוקם ברצף שבין הקצוות והמיקום שלו על פני הרצף תלוי בזמן, בהשקפת עולם ועוד. כלומר – תלוי בנקודת המבט: הממשי מעורבב עם הווירטואלי, האמת עם השקר והזיוף, הציבורי עם הפרטי וכו'. ברוח זו מתמקדת התערוכה "להזמין את החושך" בתחושה שלי (כנראה לא שלי בלבד) שבהדרגה מיטשטש הגבול בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי/ביתי, תחושה שכמובן התחזקה מאז פרוץ הקורונה. כפועל יוצא, אני מחברת בעבודות בין חומרים וצורות מהמרחבים השונים הללו. כך נוצרו ההכלאות הפיסוליות שמאכלסות את חלל הגלריה". אומרת שפר.

באילו טכניקות עבודה את משתמשת?

"אני עובדת הרבה עם נייר ויוצרת ממנו גופים גדולים. חומרים מעניינים אותי מאוד. אני אוהבת לעבוד עם חומרים שלאו דווקא מוגדרים כחומרי אמנות, להוציא אותם מההקשר הרגיל שלהם וליצור ביניהם חיבורים שנראים לי מעניינים. אני משתמשת בחומרים פשוטים כמו נייר, עץ, גומי, אדמה, מלט, אבקת שיש, חומצות ברזל ועוד הן כדי ליצור אובייקטים והן בעבודות דו-ממד".

במהלך גיבוש התערוכה נפטרה במפתיע אחותה של שפר, אראלה סדן, וכך היא החלה להנכיח אותה בעבודות באמצעות שילוב חפצים ועבודות שלה. "מבלי לתכנן מראש, נוצר בעבודות טשטוש נוסף: ביני כיוצרת לבין אחותי שהייתה יוצרת אף היא" אומרת שפר.