תערוכה חדשה במוזיאון תל-אביב מציגה את יצירתה פורצת הדרך של האמנית הצרפתייה לואיז בורז'ואה, העוסקת בתמות של אמהות, מיניות, אלימות ותעוקות הנפש. ענבר פרץ הלכה לא פעם אחת, אלא פעמיים, ושבה עם רשמים עזים.
ענבר פרץ, תקשורת חזותית
[/column] [column]
כרזה מסקרנת בנתיבי איילון בישרה לי על פתיחת התערוכה של לואיז בורז’ואה במוזיאון תל-אביב: צמד עכבישים בשחור על גבי אדום, מראה דרמטי ומותח כמו סצנה מסרט. בהזדמנות הראשונה פיניתי כמה שעות, ולאחר ביקור אצל חבריי האימפרסיוניסטיים והמודרניסטיים המוצגים בחללי המוזיאון הותיקים יותר הגעתי לאגף החדש בו מוצגת התערוכה. מדברי ההקדמה המופיעים בכניסה לחלל, למדתי שזוהי התערוכה הראשונה של בורז’ואה בישראל, והיא נקראת “שניים” (Twosome) על שם המיצב הפיסולי הגדול שיצרה האמנית ב1991. המיצב עוסק בקרבה ובמרחק בין אם וילדה, אך רומז בה בעת על אקט של הזדווגות: שתי תמות שילוו אותנו לאורך התערוכה כולה.
[caption id="attachment_8479" align="aligncenter" width="745"]
דיוקן עצמי, לואיז בורז’ואה, 2009, תיק עיתונות[/caption]
החלל הראשון מכיל שלוש עבודות. הבולטת שביניהן היא קונסטרוקציה של שתי דמויות, גבר ואישה עשויים אריג שחור, שכובים זה על גבי זו. האישה בעלת רגל תותבת, מוטיב חוזר בעבודותיה של בורז'ואה הנקשר לביטוי של חוסר כלשהו. האם זהו חוסר שניתן למלאו באמצעות אקט מיני? או שמא זהו חוסר שבכלל נוצר מהאקט עצמו? ואולי אין כל קשר עקרוני בין החסר למיניות, אלא זהו אותו חוסר קבוע שברוז'ואה מציגה בעבודותיה ומעוררת בכך הזדהות עמוקה. היא נוגעת בנקודות אפלות של ההוויה האנושית, ועוסקת בתחנות שעוברות רבות מהנשים בחייהן: מהעריסה לבגרות, זוגיות, אימהות וזקנה שנדמית כשיבה לילדות. עבודה נוספת, מעניינת ופרובוקטיבית, נושאת את הכותרת 'ילדונת' (Fillette) ובאופן אירוני דווקא מציגה איבר דמוי פאלוס, שנתפס כך דרך שבריריותו ועדינותו.
מייד עם הכניסה לתערוכה אפשר להרגיש מן הרגשה מטלטלת, חדה וחודרת. ברור לצופה שנאמר כאן דבר-מה, אולם עוד מוקדם לפענח בדיוק מהו. המסר עדיין מוצפן בתוך האובייקטים המסקרנים והמעוררים, אז אני חוזרת שוב ושוב אל הטקסטים המלווים את העבודות משתמשת בהם כדי להבין את הרובד הנסתר.
[caption id="attachment_8483" align="aligncenter" width="745"]
האסופי,לואיז בורז’ואה, 2001, תיק עיתונות[/caption]
בחלל השני מוצגים מספר רישומים לצד טקסטים הומוריסטיים שבורזו'אה כתבה כאמנית צעירה יותר. החלל השלישי והמרכזי מציג מיצבים אדריכליים בקנה מידה גדול. המיצבים בנויים כחללים סגורים, הצופה יכול/ה רק לצפות בהם מבחוץ, כמו להסתכל על משהו שאסור לראות ובכל זאת מציצים. אלו הם “תאי בידוד או כליאה, וגם תאים בגוף האדם”, במילותיה של האמנית. אחד המיצבים הוא מעין חדר שקירותיו עשויים מתכת ועץ ישן, חלודים ומאיימים, ובמרכזו כיסא הניצב מול מראה. הכיסא הוא כיסא זעיר שנועד לילד/ה, או שגורם לך להרגיש כמו ילד/ה. הוא ישן ומשופשף ונראה לא נוח- כיסא ענישה שיש לשבת עליו, להתבונן במראה ולחשוב על מעשייך. אל מול הכיסא ניצבת דלת חסומה בשרשרת שאי אפשר לפתוח אותה. למעלה על הקיר נעוצים שני חצים: מישהו פגע בך או שמא את פגעת בעצמך?
מיצב נוסף, 'תא וידוי', חשוך כולו וניתן להסתכל בו דרך חרך קטן. צד אחד מהמיצב בנוי כתא וידוי עם חלון ובצידו השני שוב מופיע אותו כיסא ישן ועליו כרית שנכתב עליה j'taime . בתוך האפלה הכללית, קרן אור קטנה מכוונת הישר אל המילה הבודדה הזו ומציפה את הצופה במחשבות. מי כאן האהוב ומי האוהב? האם אהבה פירושה להיות כלוא/ה? האם הצורך באדם שהוא מושא אהבתך למעשה כובל אותך? אלו היו המחשבות שלי, שהתבררו כרחוקות למדי מהקווים המנחים שהטקסט המלווה את המיצב הציע: ”הווידוי מזכה אותך בסליחה שמבטלת כל תירוץ להתחמקות מהיות נאהבת”.
[caption id="attachment_8481" align="aligncenter" width="745"]
דיוקן של לואיז בורז’ואה, 1974, תיק עיתונות[/caption]
'מעבר מסוכן', עבודה נוספת בסדרת התאים, בנויה ככלוב גדול המחולק לסמטאות צרות, מעין רווחים קטנים שיכול לעמוד בהם רק גוף של אדם אחד. מידי פעם הבבואה של עצמך נשקפת באחת המראות שמשובצות במיצג ומפתיעה אותך, יוצרת תחושת זרות. המיצג מדמה תא משפחתי ויש בו מספר חדרים קטנים. הוא מכיל הרבה כיסאות “ענישה” ישנים מוצבים מול מראות בכל מיני גדלים, אחד מהם אף מצויד באזיקים על משענות הידיים. אריגים ישנים, ככל הנראה מעברה של בורז’ואה עצמה, תלויים ומונחים כריפוד לכיסאות. גוש שיש ורוד ויפה עם אוזני ארנב מסותתות בעדינות יוצר ניגודיות לאגרסיביות ולחולשה. החדר האחרון הוא חדר ההורים: על מיטת קפיצים ניצבת תיבה, מתוכה משתלשלות רק רגליהם של הזוג, שאר הגוף נסתר.
בחלק אחר של החלל ניצבת ויטרינה שקופה, מלאה מוצגים קטנים עשויים בטכניקות שונות. בעיקר התרשמתי מהתפירה של הבובות הקטנטנות, מלאות החן ומעוררות המחשבה. ישנם האם והתינוק ברחמה, בתוך בטנה התפורה בבד שקוף. אם אחרת עשויה בד ותינוקה מגיח מתוכה, שניהם עטופים בתוך חצי כדור זכוכית. לצידן ניצבת אם נוספת שהתינוק קשור אליה בחבל הטבור, וזוג מתחבק עשוי אריג צמרירי. ישנם מוצגים נוספים עשויים בטכניקות מרשימות של חציבה בשיש, כמו האובייקט הנקרא 'אישה בית': מעין בית קטנטן שמתוכו יוצא גוף של אישה. מה תפקידה של האישה בבית, או מה מצופה מאישה ומה מציאות הקיום שלה? יציקה אחרת עשויה מברונזה ונקראת 'תן וקח', יד קפוצה לאגרוף ויד פתוחה המחוברות זו אל זו כיחידה אחת.
[caption id="attachment_8839" align="aligncenter" width="750"]
תן וקח, לואיז בורז_ואה, 2001, תיק עיתונות[/caption]
היצירה 'שניים', שעל שמה נקראה התערוכה, היא מערך מכני של שני גופים עצומים ועגולים, גוף גדול ומקובע במקומו וגוף קטן יותר הנכנס ויוצא ממנו, נע על גבי מסילה. הפרשנויות נעות בין עולם דימויים של אם וילד, התנקות ושיבה לרחם, ועד לאקט של יחסי מין. חווית הצפייה בפסל העצום הזה מעוררת התרגשות עמוקה. האיטיות של התנועה מעצימה את תחושת הציפייה, הצופה מחכה באיטיות שהגוף הקטן יבלע כל כולו בתוך המיכל הגדול וישוב ויפלס את דרכו החוצה. את/ה מחכה לראות מה יקרה, עד איפה זה יגיע והתנועה האיטית והמונוטונית מהפנטת אותך. אם מתקרבים, אפשר להבחין באור אדום שמוסיף לתחושת הפנימיות והאינטימיות ואף צובע אותה בגוון של סכנה או אזהרה.
[caption id="attachment_8486" align="aligncenter" width="750"]
שניים, לואיז בורז׳ואה, 1991, תיק עיתונות[/caption]
בחלל נוסף מוצגים “תאי דיוקנאות”, שהם לא דיוקנאות של אנשים ממשיים אלא דיוקנאות של מצבים פסיכולוגיים: ראש בצבע אדום בוהק בתוך תא דמוי גדר, משרבב לשונו בכמיהה מעורבת בגועל. בורז'ואה מציפה כאן את הפרדוקס שבין הרצון לאינטימיות עם האחר לבין הפחד מדחייה. הלשון יכולה להיות מתריסה כמו סכין חדה אך רכה ומפתה בו זמנית, מעוררת רגשות מעורבים של צורך וכעס על התלות הנגזרת ממנו. דיוקן נוסף מציג שני ראשים לבנים תפורים מאריג בתוך כלוב, ודווקא מעורר תחושה חיובית יותר. הראשים נטולי לשונות משתלחות, ואחד גדול יותר מהשני. נדמה שמדובר בהורה וילד, או אולי בבני זוג. בהמשך מוצגות עוד דמויות מאריגים, חלקן שכובות, חלקן עם לשונות שלוחות. צמיד מרשים במיוחד עשוי אלומיניום ותלוי על בלימה, צף בחלל האוויר.
[caption id="attachment_8485" align="aligncenter" width="745"]
זוגות, לואיז בורז'ואה, 2003, תיק עיתונות[/caption]
החלל האחרון מכיל את היצירה שהיא גולת הכותרת של התערוכה, זוג העכבישים המתנוסס על שלטי החוצות והפך לסימן היכר של יצירתה של בורזו'אה. תמציתן של התמות השונות בהן היא עוסקת מופיעה במטאפורה לאמנית עצמה ולאימה שהייתה אורגת שטיחים במקצועה. גופם הכבד והמתכתי של צמד העכבישים ניצב על רגליים עדינות ודקות, גוף האם מגונן על גוף הבת ורגליהן שזורות זו בזו. האמנות של הבת נרקמת כמו חוטי השטיח של האם, כמו קורי העכביש הפורצים מגוף העכבישה ונטווים לכלל רשתות של שימוש ומשמעות שהם חלק אינטגרלי ממנה.
[caption id="attachment_8484" align="aligncenter" width="745"]
זוג עכבישים, לואיז בורז'ואה, 2003, תיק עיתונות[/caption]
התערוכה מעוררת שיח פמיניסטי עדין ורגיש. במהלך ההתבוננות בעבודתה של בורז'ואה חשבתי על אמניות כמו קיקי סמית’ וג’ני סביל שדנות ביצירתן בגוף האישה, בפיזיות של המעשים הארציים וגם הנעלים יותר שהיא חווה. כאשר לואיז בורז’ואה עוסקת ברגשות של אמהות והזדווגות, חרדה וצורך, היא עושה הרבה יותר מלהציג יצירה: היא גורמת לי כצופה להזדהות, להתרגש ולהבין משהו על עצמי דרכה. בנקודה זו אני תוהה כיצד צופה גבר חווה את התערוכה, אם ניתנת לו הזדמנות להבין את הרגש הכרוך באמהות ובזוגיות מנקודת מבטה הרגשית של אשה.
עד לזמן כתיבת שורות אלה, כבר הספקתי לבקר בתערוכה פעם נוספת. נהניתי ביותר בשתי הפעמים, ואני יכולה לנסות ולסכם את החוויה כצלילה לתוך הנפש, הפוגה מהמציאות הקודחת ומפגש עם אמנית מוכשרת שעוסקת במדיומים שונים ומגוונים, לעתים בעדינות שברירית ורכה ולעתים בגסות מכוונת ומשעשעת. התערוכה המוצגת במוזיאון תל אביב מצליחה לעורר התבוננות פנימית ותחושת התעלות ייחודית במינה. לואיז בורז’ואה, שנפטרה לפני מספר שנים בגיל המופלג של 98, חייתה חיים שלמים של חקירה אמנותית ועצמית. המסע הפנימי שלה לתוך עצמה, הוביל גם אותי אל הלא נודע שבתוך עצמי.
לואיז בורז’ואה, שניים
מוזיאון תל אביב לאמנות
צילומים באדיבות המוזיאון
נעילה: שבת 20 לינואר 2018
דיוקן של לואיז בורז'ואה, 2003, תיק עיתונות[/caption]
[/column]
