עכשיו קוראים
תערוכת עדות מקומית

תערוכת עדות מקומית

[column]עדות מקומית, תערוכת צילומי העיתונות הישראלית-פלסטינית המוצגת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל, מתמקדת במציאות החיים היומיומית בארץ, באירועים פוליטיים ובתופעות חברתיות. התערוכה נערכת מידי שנה ונחשבת לאירוע התרבותי החשוב והמרכזי בתחום צילום העיתונות בארץ. היא מציגה תרבות רווית סתירות, ללא כל צנזורה, ורוב הסיכויים שתותיר אתכם פעורי פה.

טל שאולי, תקשורת חזותית[/column] [column]

הצילום לוכד רגע וצורב אותו לעד. צילומים תיעודיים, בפרט, מגלים לנו סיפור שנותר סמוי מן העין. האירוע שקרה- קרה. על זה אין שליטה. לצלמ/ת נותר רק להכריע איך להציג את מה שקרה, מה להדגיש, מה להסיר או לטשטש, מה להקצין, באיזו תאורה לבחור. הביקור בתערוכת 'עדות מקומית' מבהיר עד כמה ההחלטות הללו גורליות בכל מה שקשור למסר שעולה מהצילום ולאפקט שלו על הצופה.

תערוכת 'עדות מקומית' ותערוכת 'World Press Photo' לצילומי עיתונות מוצגות זו לצד זו מידי שנה מאז 2003. מדובר בשתי תערוכות נפרדות אך קשורות, אחת בינלאומית ואחת ישראלית. שתיהן מוקדשות לצילום דוקומנטרי ולתיעוד מציאות חייהם של בני אדם בארץ ובעולם. בחודשים שלפני הפתיחה צלמים וצלמות, ישראלים ופלסטיניות, מוזמנים לשלוח עבודות. חבר שופטים אובייקטיבי בוחר את הטובות שבהן שיוצגו בתערוכה לצד הצילומים הזוכים בתערוכה הבינלאומית. השנה הוגשו ל'עדות מקומית' כ־7,000 תצלומים של 350 צלמות וצלמים מקצועיים. מתוכם נבחרו 170 תצלומים ו-7 עבודות וידאו בלבד!

World Press Photo היא תערוכה בינלאומית נודדת, שעד כה עברה בקרוב למאה מדינות ברחבי העולם. התערוכה הוקמה לראשונה באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20 בהולנד, במטרה לעודד תקשורת חופשית ואיכות צילומית בתחום תיעוד ועיתונות. דנה וולפיילר-ללקין חתומה על הבאת התערוכה העולמית לישראל בשנת 2002, והיא גם היזמת של תערוכת "עדות מקומית" ומאז 2003 אחראית על ניהול ההפקה המשותפת לשתי התערוכות. השנה אוצר התערוכה האורח (המתחלף מידי שנה) הוא עמי שטייניץ.

כל הצילומים בתערוכה צולמו בשנה החולפת ומתחלקים לקטגוריות שונות: טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, תרבות ואורבניזם וסיפור מצולם. המוצגים מגוונים וכוללים סדרות, פרויקטים מתמשכים וכן תמונות בודדות. עם הכניסה לתערוכה, התמונה הראשונה שתראו מצד ימין היא "תמונת השנה", שנבחרה במסגרת התחרות. בתמונה, שצולמה על ידי אוליבייה פיטוסי עבור עיתון הארץ, מוצג ח"כ אורן חזן בעיצומו של צילום סלפי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם חברי קואליציה אחרים בתום הצבעה לילית על חוק הלאום.

סדרת השנה, של הצלם בארי תליס, מתעדת רגעים אישיים של חוויה דתית ורגעי אקסטזה שונים במהלך אירועים וטקסים. השימוש בטכניקת חשיפה ארוכה והבזק (פלאש) יצר צילומים בהם חלק מהדמויות והאובייקטים מופיעים במטושטש וחלק בפוקוס. טכניקה זו מעצימה את התנועה, הכאוס והדרמה של המתרחש, ומבליטה דמויות וחפצים מסוימים על פני השאר. השימוש בהבזק ידוע לשמצה באפקט המשטיח שלו, אבל בעיני ההשטחה הזו הופכת את שכבות העומק של הדמויות האקספרסיביות למארג דו-מימדי עמוס ודחוס ולכן דרמטי אף יותר. לא ברור אם זוהי שמחה או בהלה, אך ללא ספק יש כאן יותר משמץ של טירוף.

בהמשך התערוכה, מוצגת תמונה של אוהד צויגנברג מידיעות אחרונות, המתעדת תרגיל הסוואה של לוחמי משמר הגבול. הצילום של  צויגנברג יוצר דפוס יפייפה ומעניין. בהיתי מהופנטת בתמונה ובטקסטורות של עשב ושדה המתפרצות מתוכה. על רקע השדה נעה דמות "עטופה" כולה בבד עם פאטרן דומה, בגדי ההסוואה. האפקט האסתטי של התמונה גרם לי לשכוח לרגע שמדובר ברגע שגרתי של מציאות יום יומית כואבת.

[caption id="attachment_11668" align="aligncenter" width="750"] תרגיל הסוואה של לוחמי משמר הגבול. טבע וסביבה, מקום ראשון, בודדות. אוהד צויגנברג/ ידיעות אחרונות. הרי ירושלים, 27 במרץ 2018.[/caption]

סדרת החדשות של זיו קורן, בה תיעד פלסטינים וחיילי צה"ל מתעמתים ליד גדר הגבול בקיץ 2018, גרמה לי לתהות מי כאן ה"רע", מי כאן ה"טוב", ואולי להבין שבעצם אין. איך "אנחנו" מוצגים? איך "הם" מוצגים? מנקודת המבט שלי זה נראה כמעט מאוזן. צד אחד עם נשק חם, צד שני עם ידיים, מקלות ואבנים ומעל לכל מיתמר המון עשן שחור.

[caption id="attachment_11669" align="aligncenter" width="750"] פלסטינים וחיילי צה"ל מתעמתים ליד גדר הגבול. חדשות, מקום שני, סדרות. זיו קורן/ פולריס אימג'ס. גבול ישראל-עזה, מאי-יוני 2018.[/caption]

מאז "יום האדמה" במרץ 2018, תושבים פלסטינים מפגינים בהמוניהם ליד גדר הגבול ברצועת עזה בדרישה להסיר את הסגר. הם מבעירים צמיגים, בקבוקי תבערה, מטעני חבלה ופורצים את הגדר, מפריחים עפיפונים ובלוני תבערה, ועד כה פגעו באלפי דונמים של חורש טבעי ושדות חיטה בעוטף עזה. בהקשר הזה מוצגת סדרת 'טבע וסביבה' של אבי סולטן, שמתארת את השדות השרופים באיזור גבול עזה. הצברים הכאובים-שרופים נגעו לליבי, עם ההבנה שמשהו בישראל, ארץ הצברים, נובל. משהו פה לא כשורה והמצב העגום שומט אותנו מטה, מכופף ומשפיל.

[caption id="attachment_11670" align="aligncenter" width="750"] שדות וצברים שרופים. טבע וסביבה, מקום שלישי, סדרות. אבי סולטן/ EPA. עוטף עזה, מאי-אוגוסט 2018.[/caption]

בהמשך לתמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוצגת סדרת חדשות מצמררת של אמיר כהן, שנותנת אגרוף בבטן למציאות שלנו. עפיפוני תבערה, שריפות, עשן ורקטות בעוטף עזה.

[caption id="attachment_11671" align="aligncenter" width="750"] עפיפוני תבערה, שריפות, עשן ורקטות. חדשות, מקום ראשון, סדרות. אמיר כהן/ רויטרס. עוטף עזה, נובמבר 2017 – אוגוסט 2018.[/caption]

בנימה קצת יותר חיובית, מוצגים גם רגעי שיא ואושר, כמו זכייתה של נטע ברזילי במקום הראשון באירוויזיון עם השיר Toy. בתערוכה מוצגת תמונה מעצימה ומרגשת של אבישג שאר-ישוב, שצולמה באירוע "ישראל קולינג" שנערך לקראת תחרות האירוויזיון.

[caption id="attachment_11672" align="aligncenter" width="750"] נטע ברזילי באירוע "ישראל קולינג". תרבות ואורבניזם, בחירת האוצר, בודדות. אבישר שאר-ישוב. כיכר רבין, תל אביב, 10 באפריל 2018.[/caption]

לאחר הניצחון המסחרר, ברזילי הופיעה לשמחת ההמונים בכיכר רבין, תחת צילם הכבד של עשרות הרוגים בהפגנות, ערב יום הנכבה והעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. במהלך אותו יום נהרגו 61 פלסטינים וכ-1200 נפצעו בעימותים עם צה"ל. סיקור האירועים הללו לצד הופעתה וזכייתה של נטע מדגיש את הסתירות והקוטביות של המציאות בארץ.

לפתע עיני קולטות תמונה מזוויעה ולא הגיונית. אמנם, אחרי השיקוף הבלתי מתפשר של המציאות ההזויה שמוצגת בתערוכה שום דבר כבר לא מרגיש לא הגיוני. ובכל זאת- אני מתמלאת חשש ודאגה לאישה שעיניה ניבטות מהצילום במבט חרד. אני מתקרבת עוד צעד וקולטת שזו לא אחרת מהקומיקאית תום יער, מסירה את האיפור בסוף יום צילומים לתכנית "תום יער עושה בגרות". סתירות, כבר אמרנו?

[caption id="attachment_11673" align="aligncenter" width="750"] תום יער מסירה את האיפור בסוף יום צילומים. תרבות ואורבניזם, מקום ראשון, בודדות. אסף קליגר. תל אביב, 18 ביוני 2018.[/caption]

סדרה נוספת בקטגוריית תרבות ואורבניזם מציגה גגות בתים בתל אביב, המשמשים מקומות מפלט למטרות שונות ובעיקר כאיים של שקט אורבני. הניגודיות בין הבניינים העירוניים, הצפיפות, העומס, לבין השקט השליו הזה על הגגות מאוד מעניין, והנה לנו עוד סתירה. זו לא רק בריחה מהעומס העירוני, אלא גם מהעומס שיוצרת המציאות המקומית המורכבת.

[caption id="attachment_11674" align="aligncenter" width="750"] גגות בתים בתל אביב משמשים מקומות מפלט למטרות שונות. תרבות ואורבניזם, מקום ראשון, סדרות. קורינה קרן/רויטרס.תל אביב,אוקטובר 2017-ינואר 2018.[/caption]

ולסיום (את השאר לכו לראות בעצמכם), צילום יפה ומורכב של מארק סלם שמציג זוג מתנחלים משחקים עם ילדם ומניפים אותו מעלה אל מול הריה היפים של ישראל. הצילום זכה בקטגוריית חברה וקהילה.

[caption id="attachment_11675" align="aligncenter" width="750"] חברה וקהילה, מקום ראשון, בודדות. מארק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט. מרים ונריה משחקים עם בנם התינוק. יצהר, 12 באוגוסט 2018[/caption]

אכן, אנחנו חיים במציאות רווית סתירות. ישנו חוסר בהירות בנוגע למצב הקיים והשלכותיו, שהולך ומחמיר עם השינויים באופי התיעוד. היום יותר מתמיד יש חופש מידע ודעה ברשתות החברתיות ובערוצי תקשורת גלובליים.  אירועים רבים מצולמים במצלמות אבטחה ובטלפונים חכמים של אזרחים כמוני וכמוכם ומופצים בתקשורת. ארגונים, יחידים ומדינות מנצלים את החופש הזה להפצת ידיעות כוזבות. בהקשר הזה לצילום התיעודי המקצועי יש תפקיד חשוב שמגיע עם איכות הצילום, והניסיון בהרכבת פריים מנצח שמעביר סיפור. הוא רוקם בתוכו איכויות של עומק וחשיבה חברתית מורכבת. צלמים מקצועיים יודעים לספר סיפור כפי שקרה, אך גם להוסיף לו רובד שאולי פספסנו, שהיה סמוי מן העין. במקרה של צילום תיעודי מקומי כהלכתו, אמנות הצילום עולה על תיאור מצב כפשוטו.

התערוכה מעלה את קרנם של צלמי העיתונות שחיים את טירוף רצף האירועים מידי יום ביומו, ולעיתים אף מסכנים את חייהם לטובת התיעוד הראוי והחשוב הזה, אך לא תמיד מקבלים הוקרה על פועלם. הצלמים והצלמות הללו מונעים על ידי תחושת שליחות חברתית ותרבותית, נאמנות לתיעוד ולחשיפת הסיפור. הם יודעים לזהות רגעים מהותיים ולהפוך אותך לצילום משמעותי יחיד במינו שנחרט בזיכרון.

התערוכה מציגה את הפן המורכב של הקיום האנושי, שלא זוכה לחשיפה מלאה באמצעי התקשורת המקובלים. כל צילום וצילום מחדש, מפתיע ומפעים, וההרכב המלא של כל הצילומים על סתירותיהם ומורכבויותיהם יוצר אפקט מאוד חזק, ושולח אותנו הביתה עם המון מחשבות על החברה והתרבות בה אנו חיים.

כל התמונות בכתבה באדיבות מוזיאון ארץ ישראל.

עדות מקומית
אוצר: עמי שטייניץ
מוזיאון ארץ ישראל
חיים לבנון 2, תל אביב
שלישי, חמישי ושבת 10:00 – 22:00

ראשון, שני ורביעי 10:00 – 16:00

שישי 10:00 – 14:00

פתיחה – 21.12.18
נעילה – 2.2.19

מחירי כניסה – כוללים גם את שאר פעילויות ותערוכות המוזיאון:

מבוגר 52 ש"ח

מבוגר תושב תל-אביב 42 ש"ח

סטודנט 35 ש"ח

חייל/שוטר 26 ש"ח

נכה 26 ש"ח

אזרח ותיק 26 ש"ח

ילד עד גיל 18 ללא תשלום

ילד עד גיל 13 בליווי הורים בלבד

ליצירת קשר: טל שאולי

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.