תערוכת היחיד ״בשורות טובות״ של האמנית ליהי חן, שהוצגה בגלריה ויטרינה HIT, היא מסע חומרי ודיגיטלי אל הגבולות שבין העתקה לאותנטיות ובין כאב לתקווה.
מאת: דניאל טאוסי, עיצוב תקשורת חזותית
שלום ליהי, ספרי לנו על הקיר המונומנטלי שפוגשים בכניסה לתערוכה שלך "בשורות טובות"
ליהי חן: "העבודה המרכזית בתערוכה היא רישום דיגיטלי בקנה מידה 1:1 של קיר האוניקס (שיש) של האדריכל מיס ון דר רוהה, הממוקם בביתן הגרמני בברצלונה.
הביתן הזה הוא סוג של מקדש ארכיטקטוני למודרניזם. מקום קסום. כשהבנתי שאני רוצה לצייר אותו נסעתי לראות אותו בברצלונה, 18 שנה אחרי הפעם הראשונה שביקרתי בו. ישבתי מולו כמה ימים, למדתי וציירתי אותו מהתבוננות, ואחר כך המשכתי מצילומים ומזכרון״.
לא הרבה יודעים, אבל הקיר שעומד כיום בביתן גם הוא שחזור. הביתן הראשון, ובתוכו הקיר המקורי, נבנה בשנת 1929 לכבוד היריד העולמי שהתקיים באותה שנה בברצלונה, ובתום היריד הוא פורק. בשנות ה-80 כשהחלו בשחזור הביתן לא איתרו את הקיר המקורי והקימו אחר במקומו. הטכניקה של חיתוך השיש נקראת ״כפל ספר״ או ״פריסת פרפר״, וזה מוטיב שחוזר בתערוכה בעוד כמה מקומות כמו למשל בעבודת הוידאו.
ציורה של חן אם כך, הוא למעשה שחזור או העתק של ההעתק, הניצב כמקור בפני עצמו.
הרישום נעשה באמצעות אייפד, בטכניקה אופיינית לחן: ״אני עובדת על קבצים במימדים ענקיים, לפחות כמו ההדפסה הסופית ואף יותר, ועושה זום אין. יוצא שאני מציירת בעוורון חלקי או מלא, רק לפי מתווים וסימנים שאני מכניסה מראש״.
הציור הדיגיטלי הודפס ישירות על פרספקס והוצב על קונסטרוקציית עץ שתוכננה במיוחד עבורו.
זו עבודה מתעתעת. ספרי לנו עוד על התעתוע וההטעייה בעבודותייך
״אני אוהבת לפתות את הצופה שלי ולחשוף מנגנון נוסף, לגרום לו רגע להבין שקרה כאן משהו, להחסיר אצלו פעימה. זה קשור גם למושג הטעיית העין, Trompe-l'œil שהיה מרכזי באמנות, ובעיניי הוא מושג וטכניקה שאפשר להרחיב אותו בדיוק למקומות שהאמנות שלי מחפשת היום ביחסי מציאות ומרחב ממשי״.
עוד מושג חשוב לעניין התעתוע הוא הסימולקרה, מושג מרכזי אצל ז׳אן בודריאר. הוא מתאר מצב שבו חיקוי או דימוי הופכים ל"מציאות" חדשה בפני עצמם, כזו שמנותקת מהמקור ואינה זקוקה לו עוד. בודריאר טוען שבחברה העכשווית הסימולקרה תופסת את מקומו של המקור — והייצוג הופך לממשות.
המושג הזה נטמע בטבעיות בשפה האמנותית של חן מתחילת דרכה כאמנית: ״אני מהדור שגדל על המושג הזה ובוחן כל העת את ההקשרים והיחסים בין החיים לאמנות והיכן הם מיטשטשים״.
אז המהלך הוא פיתוי של הצופה ומיד אחר כך חשיפת המנגנון בפניו?
״זה עניין של תזמונים ואיזונים עדינים מאד. בהכללה אפשר להגיד שאני אוהבת שיש באמנות איזה רגע של קסם, אתה מגלה שיש כאן משהו אחר ממה שחשבת. אבל אני חושבת שאני עושה את זה בהמון רגישות וכבוד לצופה. אני לא מרמה, כל הזמן חושפת את האמצעים. כלומר יצרתי פיתוי שמחזיק אותו לפחות לכמה שניות כדי שהוא יחווה את הרגע הזה״.
ספרי לנו על הטכניקה ועל תהליכי העבודה שהובילו לעבודות בתערוכה
"כל עבודה קיבלה המצאה משלה, השאלה באיזה חומר או טכניקה היא תיעשה מהווה חלק מאוד משמעותי בתהליך העבודה. אני מאמצת עמדה של מעין "problem solver". יש ״בעיה״ שהיא הדימוי / רגע צורני שהחלטתי שאני רוצה לייצר, ואני צריכה להבין איך אני עושה אותו. הפתרונות הטכניים רתומים למשמעות, דרך העבודה מתחיל להתגבש דבר חדש בעולם. זה סוג של פיצוח צופן״.
אם כך איך נוצרה המניפה שמוצגת בתערוכה מבחינה טכנית?
"כל העבודות בתערוכה נוגעות גם בשאלות של חומר וזיוף, בהחלפת תפקידים, בדיגיטציה שלפעמים היא יותר עמלנית ויותר מסובכת מעבודת יד של בעל מקצוע. המניפה נעשתה על ידי מכונת CNC (כרסומת) של שיש. שם הקובץ החרוט על גב הפסל חושף משהו על המנגנון, הטכניקה (מודל תלת ממד) והתקופה בה נעשה. אם היינו יכולים לדמיין שהמניפה נעשתה בעולמות ישנים ורחוקים של בעלי מקצוע, שנמצאה באתר עתיקות רומי, החריטה חושפת את המקום והזמן האמיתיים שלה.
בתהליך העבודה על הפסל היה לי ברור שקשה למצוא כלים דיגיטליים שיכולים לתת את המענה לצורת המניפה הספציפית והמורכבת שחיפשתי. כשהתחלתי לחפש את הטכניקה המדויקת וללמוד את האפשרויות שלי הבנתי שרוב המכונות לא יודעות לתת מענה למודל הספציפי שלי, שהוא מודל מורכב, עם כניסות (אינטרקאטים) ופרטים בזוויות שהצירים של המכונה לא יודעים להגיע אליהם.
כך יצא שהפתרונות והדימוי נוצרו יחד, נאלצתי לעשות התאמות במודל כדי להתאים למכשיר. פרטים אחרים שהיו לי חשובים במיוחד נעשו אחר כך בצורה ידנית, כמו הקימור האחורי בידית."
איך את מרגישה לגבי יצירה בתקופה כה מורכבת?
"עצב, דאגה, אשמה, זה באמת מופרך ומורכב לעשות אמנות עכשיו.
העבודה על התערוכה נעשתה בתקופה של מלחמה, של אבל של כאב, מלווה במחשבות על הנצחה וזיכרון. כאן לשיש יש תפקיד כפול, גם כחומר לאמנות וגם כחומר של הנצחה וזיכרון."
בתערוכה הזו בניגוד לעבודות קודמות הרגישה חן שנכון להכניס את הדמות של עצמה באופן מובהק ובולט יותר לעבודות. מלבד לרובד הסיפורי היסטורי-מסורתי של פיסול וחומר ושל טכניקה ומיומנויות עבודה, ולרובד של התחזות חיקוי, הסוואה והטעיית העין, קיים בתערוכה רובד ביוגרפי ופרטי וגם התייחסות לאפשרויות של משאלות להתגשם ושל אנשים לברוא מציאות.
אילו משאלות התערוכה הגשימה עבורך?
"התערוכה זימנה לי, או שאולי אני זימנתי לעצמי, ביקורים בכמה מקומות מאד עוצמתיים – מחצבות השיש בקררה וביתן ברצלונה. אלה מקומות שיש בהם מימד של פלא וקדושה כמעט, הם עוצמתיים מאד, גדולים מאד ומכילים אלמנטים של פלאי טבע כמעט. הם השאירו אצלי רשמים מאד גדולים וגם אפשרו שינוי מסוים בפרספקטיבה שלי. משהו שנשאר מאד חזק בתהליך העבודה.
התערוכה הזאת הייתה מתנה עבורי בתקופה הזאת, אחרי המון זמן שלא הגעתי לאיזושהי טוטאליות בכל מה שאני עושה. זה אפשר לי לשקוע בעבודה ולהעמיק בה כמו במדיטציה.
הציור של קיר השיש ארך כמה חודשים, הוא אפשר הפוגות מהמציאות הקשה וצלילה לתהליך עבודה ולציור. קצת התמכרתי לתהליך והיו ימים שלמרות הקושי הפיזי לא יכולתי להפסיק לצייר. אחד היתרונות בכך שעברתי לצייר באייפד במקום בעמדה המסודרת שלי הייתה ההתקרבות לגוף ולמרחב הביתי.
זה היה תענוג וזה גרם לי להתאהב מחדש באפשרות הזו של לשקוע בעבודה לאורך זמן."
בשורות טובות
תערוכת יחיד של ליהי חן
אוצרת: תמר לב-און
גלריית ויטרינה ע"ש ג'וליה מזרחי, HIT
נעילה: 18.7.25
צילומים: עופר עמרם
lihichen אינסטגרם
אתר רשמי: www.lihichen.com
אינסטגרם גלריה ויטרינה vitrina_gallery
