קָנִיתִי שְׁעוֹן קוּקִיָּה שְׁוֵיצָרִי וְתָלִיתִי בַּמִּטְבָּח.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם אֲנִי נִדְרֶשֶׁת לִמְתֹּחַ אֶת קְפִיצָיו
כְּדֵי שֶׁיְּדַיֵּק לִי אֶת הַזְּמַן:
זֹאת אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה לִהְיוֹת מֻפְקֶדֶת,
עַל פְּתִיל חַיָּיו שֶׁל שְׁעוֹן קוּקִיָּה,
לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַזְּמַן וְעַל מִדָּתוֹ,
לְדַיֵּק אוֹתִי, לְדַיֵּק אוֹתוֹ.
זֹאת שָׂפָה מַעֲרָבִית,
כִּמְדֻמַּנִי – לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אוֹתָהּ זֶה מִכְּבָר.
צְחוֹק הַגּוֹרָל הוּא
שֶׁמִּדֵּי פַּעַם מִן הַמֵּתִים
מְהַדְהֵד אֵלַי קוֹלָהּ שֶׁל סָבָתִי, לָלָה אֶסְתֵּר.
לֹא אַחַת בְּשָׁעוֹת שֶׁאֲנִי לְבַד בְּמִטְבָּחִי מְבַשֶּׁלֶת
רוֹאָה אֲנִי אוֹתָהּ עַל הָרִצְפָּה רַגְלַיִם מְשַׂכֶּלֶת,
יְשׁוּבָה בְּמָה שֶׁנִּקְרָא אֶצְלֵנוּ, בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית –
"יְשִׁיבָה מִזְרָחִית".
מִן הַפִּנָּה בַּמִּטְבָּח הִיא שׁוֹלַחַת אֶצְבַּע מַתְרָה
לְעֵבֶר שְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה וְגוֹעֶרֶת:
"אַיִימָה עְלִיכְּ,[1] יַא מוּלָאת אְלְ קוּקוּ,[2]
אַתְּ וְהַשָּׁעוֹן הַזֶּה שֶׁלָּךְ,
מָה לָנוּ וְלוֹ?"
אֲנִי מְבִינָה אוֹתָהּ, אֶת לָלָה, הֲרֵי לָהּ,
בְּמָרוֹקוֹ, הָיָה זְמַן מִדְבָּרִי מִשְׂתָּרֵעַ,
זְמַן אַחֵר,
אוֹתוֹ הָיְתָה מוֹדֶדֶת בְּאַפָּהּ וּבְחוּשֶׁיהָ.
מִן הַשַּׁחֲרִית עַד הָעַרְבִית
מִן הַמִּנְחָה אֶל הַלֵּיל
מִן הַחוֹל עַד הַשַּׁבָּת
מִכְּנִיסַת הַשַּׁבָּת עַד צֵאת הַשַּׁבָּת.
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים הָיְתָה לָלָה
תּוֹלָה מַבָּט בַּלְּבָנָה,
תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדוֹת בֵּין יְרֵכֶיהָ,
שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים מֵתִים בְּצוֹק עִתִּים,
וְאֵלּוּ שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחַיִּים
הֻלַּדְתָּם זוֹכֶרֶת
עַל פִּי מוֹעֵד וְחַגִּים:
"שָׁלוֹם – בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה,
מָרְדְּכַי – פּוּרִים
וְזָהֳרָה – בַּחֲנֻכָּה".
אֶת מֵתֶיהָ מוֹנָה לְפִי רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים,
זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת,
יָמִים טוֹבִים וְנוֹרָאִים,
זְמַנֵּי שְׂמָחוֹת, מִיתוֹת, יְמֵי חֹל, חַגִּים.
לָלָה שֶׁלִּי לֹא הֵבִינָה בַּזְּמַנִּים הַחֲדָשִׁים,
נֶאֶחְזָה בַּזְּמַן שֶׁלָּהּ, שֶׁאֵינוֹ מָדוּד, וְאֵין בּוֹ מָנָה,
זוּלַת הַיְּדִיעָה הַצְּלוּלָה, כִּי זְמַן קָצוּב בְּיָדֶיהָ
בֵּין רֶגַע הֻלַּדְתָּהּ לְרֶגַע מוֹתָהּ,
לָכֵן הֵכִינָה מִבְּעוֹד מוֹעֵד תַּכְרִיכֶיהָ לְיוֹם פְּקֻדָּה
מִתַּחַת לַמִּטָּה.
"קוּקוּ, קוּקוּ!"
הַשָּׁעוֹן הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי
תּוֹבֵעַ אֶת חֶלְקִי בַּמִּשְׁמֹרֶת.
מִשַּׂרְעַפַּי אֲנִי מִתְנַעֶרֶת,
כְּמוֹ קֵיסַר סִין מוֹתַחַת קְפִיץ זָעִיר,
שֶׁיְּנַגֵּן, שֶׁיִּרְקֹד לִפְנֵי הַזָּמִיר,
רוֹאָה שֶׁלַּמְרוֹת הַקְפָּדָתִי עַל הַזְּמַן הַמְּתַקְתֵּק
הַשָּׁעוֹן הַשְּׁוֵיצָרִי שׁוּב מְמַהֵר, כְּלָל אֵינוֹ מְדַיֵּק,
וְקוֹלָהּ שֶׁל לָלָתִי אֶסְתֵּר בְּגַבִּי מְצַחֵק:
יָא מוּלָאת אְלְ קוּקוּ,
יָא בִּנְתְ (אל) סָחְרַא,[3]
אַיִימָה עְלִיכְּ,
מָה לָךְ,
מָה לָךְ וְלוֹ?
[1] הוי אמא! ביטוי המבטא אנחה של צער, לעיתים כדי לבטא לעג.
[2] בעלת הקוקיה – בשיר מבטא הביטוי לעג מסוים.
[3] הו בת המדבר.
שושנה קרבסי היא משוררת, סופרת לילדים, עורכת שירה וספרות ילדים, מספרת סיפורים כדרך חיים.