האיירבראש חוזר! אבל אם בעבר הוא היה מזוהה עם פנטזיה, מכוניות וגרפיקה של שנות ה־80, היום הוא נולד מחדש בתוך עולם העיצוב והאמנות העכשווי.
איתי ברנביא, עיצוב תקשורת חזותית
מעצבים ואמנים צעירים משתמשים כיום באיירבראש ככלי שמאפשר לבחון חומריות חדשה ולטשטש את הגבול בין הדיגיטלי לפיזי. באמצעות איירבראש ניתן ליצור בעבודת-יד את מה שתוכנות כמו פוטושופ ואילוסטרייטור מייצרות באופן דיגיטלי: גרדיאנטים (מעברי צבעים), טשטושים ותלת-ממד, אבל ברזולוציה גבוהה, עשירה ואיכותית יותר.
אנחנו דור שעובד על מסכים. גדלנו על תלת־ממד מוקדם, גרפיקה חסרת עומק, רנדרים בוסריים, אייקונים מנופחים וגרדיאנטים מבריקים שהופיעו בכל פינה ממערכות הפעלה ועד פרסומות. זו הייתה שפה ויזואלית שהכרנו לפני שהתחלנו להתעניין בעיצוב. היום, כשמעצבים ואמנים חוזרים לאיירבראש, הם מפעילים מחדש בדיוק את השפה הזאת לא ממקום של זיכרון נוסטלגי, אלא כחומר גלם חזותי מעודכן שמקבל גוף ועומק.
גאו האנג (Gao hang) הוא צייר סיני שחי ועובד ביוסטון, בעל תואר ראשון בציור שמן מ-Capital Normal University בבייג׳ינג ותואר שני בציור מ-University of Houston. בעבודותיו הוא מיישם בדיוק את הרעיונות האלה. בראיונות שנתן למגזינים שונים (ItsNiceThat, Vice, Pulpo Gallery) הוא מדבר על כך שהעין העיצובית שלו הוגדרה על ידי גרפיקה מוקדמת של משחקי מחשב. מבחינתו, זו שפה חזותית שנקלטה כל כך עמוק בילדות, שהיא כבר לא “רפרנס” ולא “נוסטלגיה”, אלא דרך שבה אתה רואה את העולם.
בשביל גאו האנג, כמו עבור רבים בני דורו, הגרפיקה של נינטנדו, גיימבוי ופלייסטיישן המוקדם לא הייתה רק בידור אלא חוויה מכוננת. גם אם אחרים לא מזהים את זה מיד, האימפקט של השפה הוויזואלית הזאת היה עמוק: היא עיצבה את האופן שבו הדור של ילדי המסך המוקדם תופס צבע, נפח ותנועה.
היום, כשתעשיית הגיימינג היא מהגדולות בעולם, טבעי שהיא תבקש גם מקום בתוך עולם האמנות, בין אם כקריאה ביקורתית ובין אם כחומר גלם אמיתי ליצירה.
האיירבראש מאפשר להאנג לשחזר את המראה “הכי חד והכי מטושטש”, כמו שהוא מגדיר אותו, רק בצורה פיזית ועקבית יותר. הוא אומר שבמשחקים של ילדותו, ככל שמתקרבים לדמות הדיגיטלית שבמסך “הפיין נהיה רו” (המדוייק הופך לראשוני), הדמות מתחילה להתפורר לפיקסלים גדולים וגסים. את החוויה הזאת הוא מצייר מחדש: הדימויים שלו נראים דיגיטליים לחלוטין אבל נבנים משכבות צבע אמיתי. העבודה שלו לא מנסה לחקות מסך, אלא לייצר אסתטיקה מלאכותית שמקבלת סוף-סוף גוף, עומק וחומר.
אוסטין לי (Austin Lee) הוא אמן אמריקאי שחי ועובד בניו יורק, בעל תואר ראשון בציור מ-Tyler School of Art ותואר שני בציור מ-Yale School of Art. לי מציע מודל אחר של מפגש בין הדיגיטלי לידני. בראיונות עימו (MoMA Magazine, Artnet, Pace Gallery) הוא מתאר את תהליך העבודה שלו כמעבר מתמיד בין מסך לחומר: הוא יוצר דמויות, צורות וסצנות בתלת ממד ובVR (מציאות מדומה), ולאחר מכן מתרגם אותן לציור באמצעות איירבראש, אקריליק ושכבות צבע שקופות. מבחינתו, הרינדור הדיגיטלי הוא לא סקיצה אלא מרחב ניסוי – מקום שבו הוא מחפש תנועה, אור ורכות שאי אפשר לתפוס בציור מסורתי.
אצל לי הבחירה בדימויים חשובה לא פחות מהטכניקה. הוא מדבר על עצמו כעל “חנון מחשבים” לא פחות מאשר צייר, והעבודות שלו מתעסקות בתחושות ובמצבים של החיים בעידן האינטרנט: דמויות ילדותיות, אמוג’יז, מחוות גוף פשוטות מדי, סצנות יומיומיות כמו נסיעה, בכי, חיבוק או גלילה אינסופית במסך. הן נראות קלילות, צבעוניות ומצחיקות, אבל כמעט תמיד נמצא בהן גם משהו פסיכולוגי מורכב יותר : ניסיון להבין איך טכנולוגיה, רשתות ו־VR מעצבים רגשות, קרבה וריחוק.
גם בישראל זה קורה
ילנה רוטנברג היא אמנית תל אביבית בוגרת שנקר ובצלאל שמשתמשת באיירבראש כדי לעבוד בדיוק באזור שבין “היגיון של מסך” לבין צבע אמיתי על קנבס. היא לוקחת דימויים יומיומיים כמו תמונות משפחתיות, מבנים, מדבר וחיות, והופכת אותם לתמונות שמרגישות קצת לא מציאותיות. הסיבה שהאיירבראש חשוב לה היא שהיד לא נוגעת במשטח ישירות – הצבע מגיע דרך אוויר, מה יוצר תחושה של רכות, מרחק ועמימות נשלטת. היא בונה את הציור דרך איזון בין טשטוש לבין גבולות חדים. הטשטוש תלוי במרחק בין האקדח לקנבס, ואת הקצוות החדים היא יוצרת בעזרת שבלונות (סטנסילים), כמו “מסכה” שמזכירה כלים דיגיטליים. לפעמים היא מכינה סקיצות בפוטושופ כדי לדמות מראש את התוצאה, ואז חוזרת לציור ידני.
רוטנברג זכתה בפרס אסנת מוזס לאמנים צעירים בבית האמנים בירושלים. בנימוקי השופטים נכתב שציוריה מציעים שפה עדכנית שמושפעת מגרפיטי ומצילום יומיומי מהרשת, ומנצלת בכוונה “כשלים” כמו מיסוך, טשטוש והיעדר מיקוד כך שבאמצעות האיירבראש הם הופכים לשפה ציורית מורכבת.
במקום להגיע לאיירבראש מתוך עולם האמנות, יש מעצבים שמכניסים אותו ישירות לתוך עבודה גרפית מסחרית כגון עיצוב פוסטרים, עטיפות, איור וזהויות. דוגמה טובה היא בראוליו אמדו (Bráulio Amado), מעצב גרפי ומאייר פורטוגלי שחי ועובד בניו יורק, שמתאר תהליך שבו הוא מתחיל מציור וקטורי ואז “airbrush the hell out of them after” כלומר משתמש באיירבראש אחרי הרישום הדיגיטלי כדי לשבור את הניקיון הווקטורי, להוסיף שכבות, לכלוך, עומק ורעש שהמחשב לא נותן באותו אופן.
ומה המשמעות הרחבה יותר?
אם פעם כשחשבנו על המושג “דיגיטלי” התייחסנו בעיקר לטכנולוגיה, היום המושג הוא כבר שפה. אנחנו חיים בתוך אסתטיקה של מסכים: גרדיאנטים, טשטושים, שכבות, רינדור ופיקסלים, והעין שלנו התרגלָה לכך עד שזה מרגיש טבעי. החזרה של האיירבראש מעניינת כי היא לא ניסיון לברוח מהדיגיטל אלא דווקא לקחת את הלוגיקה של המסך ולהעביר אותה לגוף. להפוך אפקטים של תוכנה לצבע, לסטנסיל, לטעות פיזית ולמשהו חי. במובן הזה האיירבראש יושב בדיוק על התפר בין סימולציה לבין חומר, בין עיצוב לבין אמנות. הוא מזכיר שהדיגיטל כאן כדי להישאר, ובאופן טבעי גם הוא הופך לחומר גלם לפרשנות, ומתגלגל לתוך אמנות.
בתמונה בראש הכתבה: ציור אקריליק של האמן גאו האנג, מקור: Pulpo gallery
