ניל כהן הוא יוצר רב־תחומי מצליח שפועל בין עיצוב, צילום ואמנות. ראיון מיוחד בשני חלקים על יצירה בצל מציאות לא פשוטה, ומה קורה כשלא מצליחים לעשות דברים יפים כי העולם פשוט לא מאפשר.
עמית זהבי, תקשורת חזותית
שלום ניל, ספר קצת מה שלומך ואיך אתה בימים אלה?
ניל כהן: ״אתמול שיחקתי נינטנדו סוויץ' עם שתי ילדות בנות שש וחצי. יש לי שני ילדים. אני מנסה לחבק את הדברים הטובים והמתוקים שקורים בחיים, ולהדחיק עד כמה שאפשר את מה שקורה מסביב. חוץ מזה, בסך הכל בסדר. ברמה הלאומית הרחבה יותר זה מורכב. נראה לי שכולנו חולקים תחושות דומות, כל אחד בהתאם לרמת הקִרבה והמעורבות שלו. אני מרגיש שאני לא מצליח לעשות שום דבר שלא נוגע במה שקורה. הכל מתגמד בצל הטירוף שמתחולל פה גם מלחמה, גם הצער והיגון של הרבה אנשים סביבנו, וגם מה שהיה עוד לפני כן. המציאות כאוטית והיא שמה אותי במקום שבו קשה לי ליצור דברים שקשורים לאסתטיקה, יופי, או במה שנקי מהנסיבות הלאומיות והמקומיות. זה מבאס אותי. בא לי לעשות דברים יפים ולדבר על הדברים שהם שלי אבל איכשהו אני לא מצליח להגיע לזה״.
בוא נלך אחורה. קראתי שבכלל לא למדת עיצוב. ספר לנו על הדרך שלך
״אני אספר איך התגלגלתי. ההורים שלי גרושים, וכל החיים טסתי לארצות הברית, משהו שנותן רקע לעבודות שלי. יש לי שני ילדים, אני גר ביפו, שזה גם תשתית ליצירה. שוק הפשפשים הוא מקום שאני שואב ממנו הרבה השראה, וגם אוסף בו חפצים. כל החדר שלי מלא אוספים. אני איש סנטימנטלי. תמיד היה לי סטודיו אפילו עכשיו, המקום שבו אני נמצא הוא הגרסה המצומצמת של הסטודיו שלי. למדתי מאנשים״.
״אני צלם במקור. הייתי בדובר צה"ל, ולפני כן במגמת תקשורת. היו לי כלים, התעסקתי עם זה ואהבתי את זה, גם בלי הרבה ידע. אהבתי קולנוע, צפיתי בקלאסיקות ולמדתי מהאינטרנט. הצבא היה בשבילי שער, גם לאנשים, גם לידע, וגם לניסיון. להיות בן 19 שמצלם זו חוויה מגבשת שגורמת לך להיות ביקורתי, לשאול שאלות. יש מורכבות בזה שאתה מייצר דימוי שלפעמים לא מייצג 100% את המציאות. למשל, יש לי תמונה שצילמתי את הרצי הלוי כשהוא יצא מעזה בתור מח"ט הצנחנים. צילמתי גם את חזרתו של גלעד שליט״.
״אחרי הצבא עבדתי באפקטים מיוחדים לפרסומות. המקומות האלה לימדו אותי המון. עבדתי באפקטים, וידאו, מושן, עריכה אבל פחות עסקתי בדברים סטטיים או כאלה שיש בהם אמירה. אחרי כמה שנים בפרסום קצת התעייפתי מעבודה מסחרית. דווקא משך אותי לעשות משהו יותר אומנותי, פחות כפוף ללקוח. אחרי כל החוויות האלה, הלכתי לשנקר ללמוד תואר בתקשורת חזותית, הייתי שם שנתיים ועזבתי. הלכתי ללמוד כי חיפשתי ביטחון ורציתי שמישהו "יאשר" לי שאני מעצב. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא באמת צריך את המסגרת״.
אז איך אתה מגדיר את עצמך – מעצב? אמן?
״נשבע לך שאם תשאלי אותי כל יום את השאלה הזו אני אתן תשובה אחרת.
פעם זה מאוד הטריד אותי שאני לא מפוקס. הייתי אחד שמתאבסס, חופר, נותן את כל כולי ואז עובר הלאה. מלא שנים זה ערער אותי שלא הייתה לי התמדה. היום אני חושב שזה מה שמייחד אותי. יש לי פרספקטיבה רחבה ואני יודע לעשות הרבה דברים, זה נותן חופש יצירתי. אני תמיד ממליץ לסטודנטים לא להגביל את עצמם בגלל מסלול או "סיפור" שסיפרו להם״.
״אתה יכול להיות מאייר שמתעניין בטיפוגרפיה או בלייאאוטים, או מעצב מוצר שמתעסק במושן ותלת מימד. ריבוי כלים זה כוח.
אז אם את שואלת איך הייתי רוצה להגדיר את עצמי הייתי שמח להיקרא אמן. אמן גרפי. מישהו שלא תלוי בלקוחות, יכול לעשות את השיט שלו בלי שיבקשו עוד גרסה. מצד שני, אני גם אוהב עבודה מסחרית שמגיעה ממקום אחר מושכל, מאופק, אסטרטגי. לא "זה יפה" אלא "זה עובד". אז בכל יום נתון אני מעצב, ארט דיירקטור, אמן. הסדר משתנה״.
איך הגעת למקום ולהכרה שהגעת אליהם?
״קודם כל תודה. לא ידעתי שאני נתפס במקום גבוה, אני לא מרגיש ככה. יש משהו בהוויה הישראלית שדוחף אותנו לצניעות, ובמקצוע שלנו זה חשוב. אנחנו עושים משהו שהוא מאוד סובייקטיבי. כיף לי לקבל אהבה, ואנשים שאומרים שאני נותן להם השראה זה תמיד הכי מרגש אותי. אבל אני שומר על מידה של צניעות. אם אתה אוהב את המקצוע, אתה פשוט עושה. ואם יש לך מה להגיד ומוטיבציה ליצור, ואתה לא מפחד לפרסם דברים מתגלגלים. אני חושב שזה בא משם״.
כשהתחלת את הדרך היה לך חלום? יעד?
״זה שאני יושב איתך עכשיו ומקשקש על עיצוב זו כבר זכות ענקית.
זכינו במובן שאנחנו יכולים לעבוד במשהו שהוא גם מספק. זה לא מובן מאליו, בטח לא בהשוואה להורים שלנו. הרבה מהם לא קמו בבוקר כדי לעשות משהו שמספק אותם. לא בטוח שהייתה להם בכלל את המילה "סיפוק" במילון״.
״אז אני משתדל לזכור את זה שהעבודה שלי היא גם התחביב שלי. זה איזון שאני אוהב. מצד אחד עבודה מסחרית, מצד שני, אני מקווה שבקרוב אחזור ליצירה אישית. כבר שנה אני די מנוון, אבל זה ישתחרר. אני רוצה לעשות דברים שמצחיקים אותי, מעצבנים אותי, משקפים אותי ולהגיד אותם דרך הכלים שיש לי כמעצב״.
אז אתה למעשה עובד בחברה ויוצר "על הדרך"?
״זו לא העבודה שלי זה התחביב שלי. כל הדברים שראית הם לא חלק מהעבודה שלי. אני עובד כמנהל מותג בחברה בשם Mixtiles, ומוביל שם תחום שנע בין מרקטינג לברנדינג. זו העבודה שלי חמישה ימים בשבוע. את הפרויקטים האישיים אני עושה בזמני הפנוי בלילות, בין לבין, כשהלב מבקש״.
בשבוע הבא, בחלק השני של הראיון, נסקור פרויקטים נוספים של ניל, את המותג שלו ועוד מהפרויקט המיוחד ״עוטף״.
לינקים –
אינסטגרם https://www.instagram.com/neilcohen?igsh=MWo1cXhxY2x0NmVmYQ==
