סיפור בשכבות

דנה גברון מלכה, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מספרת על עיצוב כאמצעי ביטוי אישי, על תהליך שעובר דרך כאוס מדויק ועל השאיפה לגרום לאנשים להרגיש דרך מה שהם לובשים.

עומר אורון, עיצוב תקשורת חזותית

נתחיל מההתחלה

"אני דנה גברון מלכה, בת 27, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. אני חיפאית במקור, חייתי בתל אביב, והיום גרה בהרצליה. סיימתי את הלימודים בקיץ 2024 והיום אני עובדת כפרילאנסרית, בליווי של הקמה של מותג חדש. בין לבין אני חושבת קצת על חו״ל, בוחנת מה מעניין אותי כמעצבת ואת הכיוון העיצובי שלי, ואיך אני ממשיכה עם הכל הלאה."

האהבה לאופנה הייתה שם תמיד: "כשהייתי ילדה סבתא ואני היינו צופות יחד ב"פרויקט מסלול". תמיד חשבתי לעצמי מה אני הייתי עושה אם הייתי שם. הייתי מדמיינת בגדים, מסתקרנת מבדים בחנויות, מסתכלת איך פריטים תפורים. זה היה חלום מבחינתי. אהבתי להסתכל על חלונות ראווה, על הסטיילינג שעושים לבובות. היה לי חשוב להתלבש אחרת. הצבעוניות תמיד הייתה משהו שהגדיר אותי."

גם ההשראה של דנה מגיעה מהחיים עצמם. "אני מתחברת למה שקורה ביום־יום. מישהו שעובר ברחוב ומתלבש בצורה לא רגילה יכול להדליק לי רעיון. סטיקר שמודבק על עמוד, משהו זרוק על הרצפה – הדברים ה״רגילים״ האלו יכולים להוות השראה עבורי לקולקציה שלמה."

היום־יום מקבל אצל דנה חיבורים לעולמות אחרים. "אני אוהבת לשלב – טקסט שעניין אותי, אמנות שראיתי, משהו מהרחוב. זה תמיד יהיה תערובת של דברים. מעל הכל, חשוב לי שזה יהיה לביש, לא משהו שנשאר רק בתצוגה. אני אוהבת דברים נגישים, פופ ארט, צבעוניות בועטת. דברים שאפשר לחיות איתם.

אני כל הזמן שואלת – מה הבגד הזה עושה? איך הוא גורם לי להרגיש? האם אני רוצה שיראו אותי? האם אני מנסה להסתיר משהו?" כל פרויקט הוא הזדמנות לבדוק את זה מחדש.

מתחת לג'קט – לבוש כאמירה רגשית

"לפרוייקט הגמר שלי בשנקר קראתי 'Bitter Sweet Symphony'. ממש כמו החיים שלנו – רגע אחד מר, רגע אחרי מתוק". אף על פי שהפרויקט נושא את שם השיר של להקת The Verve הבריטית, הוא קשור דווקא לשיר אחר: "הרעיון עלה לי בנסיעה למילואים, שבה התנגן השיר ׳כלום לא עצוב׳ של אביתר בנאי.
בחוץ – מלחמה, אבל בתוך האוטו עם הרדיו ברקע, הכל כביכול כרגיל. זה דיסוננס שאנחנו חיים אותו כל הזמן. כל המחשבות האלו התחברו לי לפער שמתקיים בין מה שאנחנו משדרים החוצה לבין מה שבאמת קורה בפנים – בתחושות האישיות שלנו, בכאב שאנחנו חווים. חשבתי לעצמי, איך כל הדבר הזה, שהוא קצת אמורפי ופילוסופי, יכול לבוא לידי ביטוי בבגדים?״

דנה מספרת שהאתגר הכי גדול בקולקציה היה לתרגם רגש אישי לשפה חזותית. "זה לא קל, להעביר רגש דרך בגד. אף פעם לא ברור מראש מה הדרך הנכונה לעשות זאת. בגלל שהרגשתי שהרעיון הזה מגיע ממקום מאוד אישי, החלטתי להשתמש באלמנטים מהחיים שלי."

הפריט המרכזי בקולקציה הוא ג׳קט צבעוני במיוחד – כזה שמרוב שכבות, פרטים וצבע, כמעט מסתיר את מה שהוא באמת. "הדפסתי עליו קולאז׳ של תמונות שלי בוכה וצוחקת. אבל כשמסתכלים מרחוק, לא מזהים שזו אני, ובטח לא את הרגש. מתחת לג׳קט יש חולצה צבועה בשחור ועליה גולגולת. החולצה יחד עם הג׳קט יוצרים שילוב של מוות וכאב עם משהו מאוד מוחצן ושמח. את עוטה על עצמך משהו צבעוני, מוגזם, כאילו את אומרת ‘הכול סבבה’. אבל אף אחד לא יודע מה קורה מתחת למעטפת הזו."

הקולקציה עוסקת גם בשאלה של נראות. "מה אני רוצה לשדר? עד כמה אני מוכנה שיראו אותי? אני עובדת הרבה עם שכבות, אובר-ליירינג שמאפשר לי לשלוט על מה נחשף ומה נשאר שלי."

ולצד הרגש, חשובה לה הפרקטיקה. "אני מאוד אוהבת בגדים שיכולים להשתנות. כמעט כל פריט שעיצבתי יכול להפוך למשהו אחר: ג׳קט שהופך לתיק, השרוולים יורדים, אפשר לכפתר מחדש, להפוך את הבגד. אני אוהבת את הרעיון שעם אאוטפיט אחד את יכולה להיראות כל פעם אחרת, בהתאם לאיפה את נמצאת או איך את מרגישה. זה לבוש שהוא גם תנועה."

התהליך: לפתוח, להתפזר, לדייק

"תהליך היצירה אצלי הוא לגמרי רכבת הרים. יש התלהבות, מחשבות ונסיונות בהמון כיוונים, ואז נפילה, ואז שוב התלהבות ועליה. ככה זה תמיד היה, גם בלימודים.

יש לי נטייה להתאהב ברעיונות מהר מאוד. ברגע שיש לי כיוון אני רצה. הוא ברור לי, גם אם לא לאחרים. אני אוספת המון השראות, דימויים, טקסטים. זה כאילו שיש לי בלגן מבוקר. כדי לא ללכת לאיבוד אני עובדת עם לוח שעם – מדפיסה הכל: צילום, אמנות, בגדים שאני אוהבת, ואז מנסה להבין איך זה מתכנס למסר שאני רוצה להעביר."

מפנטזיה למציאות

"אני תמיד מתחילה גדול. לפעמים אפילו לא אפשרי. ואז אני מחפשת קול מבחוץ שיעזור לי לדייק. התהליך הוא כמו משפך: אני פותחת הכול, ואז לאט לאט מצמצמת, מדייקת, מנקה, ומתחילה לשאול את עצמי שאלות: זה לביש? זה מסחרי? זה בכלל מעניין אותי?"
במהלך העבודה דנה כל הזמן שואלת את עצמה איך לשדרג את הרעיון. "אני כל הזמן בתנועה בין 'יותר מדי' ל'פחות מדי'. לפעמים צריך פשוט לעצור, להוריד, לעדן."

אבל מתחת לכל זה, יש גרעין ברור. "העיצובים שלי משקפים את מי שאני. מי אני רוצה להיות, איך אני רוצה שיראו אותי. אני אדם שמאוד קנאי לפרטיות שלו, אבל בבגדים אני נותנת לדברים לצאת החוצה. יש לי את האפשרות לשתול בעיצובים פרטים קטנים שרק אני יודעת, וזה מאפשר לי לספר סיפור בלי לדבר יותר מדי."

העשייה והמשך הדרך

"המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה נוכחת בעשייה שלי, אבל לא ממקום בוטה ולא מתוך כוונה להעביר מסר פוליטי כזה או אחר. אני חושבת הרבה על איך מעצבים ישראלים משתלבים בתעשייה הבינלאומית. חשוב לי שהעיצובים שלי יהיו גם אישיים וגם רלוונטים, ושיוכלו לפנות לקהל רחב. בין אם מדובר באדם שחי בניו יורק או במילאנו למשל, החיים האישיים שלו לא בהכרח פחות מורכבים."

בימים אלה דנה ממשיכה לעצב כפרילאנסרית, משתתפת בהקמה של מותג חדש, וחושבת קדימה. "אני סקרנית לראות מקרוב איך הדברים עובדים בתעשייה הבינלאומית, והחלום הגדול הוא להקים מותג משלי, שאנשים יכירו וילבשו את העיצובים שלי."

אחד המעצבים שמעוררים בה השראה הוא גלן מרטינז, שעומד כיום בראש דיזל, וגם מרג׳יאלה. "אני מאוד מעריכה את הדרך שבה הוא משלב בין גזרות, חומרים וסיפור. אני יכולה להיכנס לחנות ולהתרגש מהעיצובים שלו. ככה הייתי רוצה שיתרגשו גם ממני."

ולמעצבים ומעצבות בתחילת הדרך היא מציעה דבר אחד: "להיות מי שאתם. לא להסתכל לצדדים, לא לרצות אחרים. ברגע שמבינים את זה, פורצים את כל הגבולות."

תמונת הבאנר: צילום: עמית סליקטר, איפור שיער: עמית סדן, דוגמנים: עידו הכהן, יעל אלמוג

לעוד עבודות של דנה : danamalka