לירון לוין, תקשורת חזותית
היי נואה! ספרי לנו קצת על עצמך
היי יוו אני נואה דמתי! גרה בתל אביב וסטודנטית שנה רביעית במחלקה לתקשורת חזותית ב- HIT. איורים ומיתוג מוצר טוב מרשימים אותי ממש, ולאחרונה צילום התחיל מאוד לעניין אותי.
כנראה שלא תמצאי אותי בלי הפאוץ' שבתוכו בנוסף לטלפון ומפתחות תמיד יהיה סקצ'בוק A6, יחד עם לפחות שני עטי 0.5-0.6, עפרון, מחק, מחדד ואיזה טוש או עט צבעוני מתחלף. למרות שהייתי ילדה של חוגי אמנות, בשנים האחרונות אני מרגישה שנוצרו לי חסמים יצירתיים שמקשים עלי ליצור בחופשיות, ומצאתי שלהיות עם דף ועט או עיפרון עלי באופן תמידי נותן הרבה חופש וביטוי, והתחלתי מאוד להנות מזה.
איך הסקצ׳בוק משרת אותך ביצירה?
הסקצ'בוק בשבילי הוא מקום לביטוי חסר שיפוטיות. מקום שמאפשר משחק וחופש יצירתי ונסיוני. שום דבר לא צריך או אמור לצאת 'יפה' או 'טוב' או 'נכון', ובכך שהגדרתי אותו ככזה, הסקצ'בוק מאפשר לי מקום למחקר ולביטוי. אני מרגישה שבלימודים באקדמיה אנחנו חווים כל יום ביקורות ארוכות על העבודות שלנו, ויש תחושה שרוצים לתת את כל מה שיש לנו ולהוציא תוצרים מוצלחים, 'צריך להיות רציניים', הלחץ רק גובר והמקום שאפשר לטעות בו קטן. הגעתי למצב שבשיעורי איור פחדתי מהדף הלבן שמולי. התקשיתי לשחרר את היד ולזרום עם מה שיוצא על הדף, הרגשתי שכל קו חייב להיות מחושב מראש והייתי קופאת. לא הכרתי את עצמי ככזו – כל הילדות השתתפתי בשיעורי אמנות והייתי במגמות אמנות ועיצוב. פתאום – בלוק. לא יוצא ממני כלום. הרגשתי שיש בי את הרצון ליצור כל הזמן, אבל אני עוצרת את עצמי, ומצאתי שהסקצ'בוק הוא כלי מדהים עבור זה.
האם השימוש בספר הסקיצות גרם לך להיפתח לטכניקות ולסגנונות חדשים?
ואי לגמרי. קודם כל מצאתי שפורמט כל כך קטן שנכנס לכל תיק הוא תחליף מעולה לזמן מסך ברגעים מתים או בנסיעות וממש נתתי לו מקום. כשהייתי בחילופי סטודנטים במדריד היו לי בערך 40 דקות נסיעה במטרו לכל כיוון כדי להגיע למכללה, והזמן הזה הפך לזמן האהוב עלי ביום. הייתי מקשקשת בישיבה, בעמידה, בהליכה מתחנה לתחנה, ולא פעם ולא פעמיים פספסתי את התחנות שלי או שעליתי על קווים לא נכונים רק כי הייתי כל כך מרוכזת ונהניתי ממה שקורה על הדף. בגלל שהוא עלי כל הזמן והעט/טוש/צבע שעלי משתנה מפעם לפעם, התחילו לקרות שילובים מעניינים במדיומים ושמתי לב לאלמנטים שחזרו יותר ויותר. התחילו להתפתח סגנונות חדשים שלא יצאו ממני לפני, או נושאים שחזרו שהובילו את התפתחות הציור.
מה את עושה כשבכל זאת את נתקעת?
קודם כל אני מלכלכת את הדף, שלא יהיה מאיים. מכאן אפשר להמשיך לכל מני כיוונים. ברגע שכבר יש עליו איזו צורה או קו או כתם, אפשר להמשיך עם אלמנט שמתקשר איתם. לפעמים אני אקשקש עם עפרון כל מיני צורות רנדומליות עד שהעיניים שלי יתחילו לגבש איזו צורה ומשם תתפתח דמות. עוד תרגיל קלאסי הוא ליצור כתמים בכל מני צורות וצבעים ואז להתבונן בהם ולהשלים אותם עם קו.
לפעמים אפנה למדיום פחות אסוף כמו פנדות או טושים, אשחרר את היד שתעשה מה שהיא רוצה ואז אחשוב איך אפשר להמשיך. זה מה שקורה בדרך כלל, אני מתחילה ממשהו, לא משנה מה, מאוד משוחרר, ואז חוזרת להתבונן בו שוב. לפעמים אין לי השראה להמשיך אותו, אז אחזור לעמוד אחר ואוסיף שם כל מיני דברים. ברגע שאני משחררת את המחשבה שהכל צריך להיראות אסתטי ויפה, יש לי יותר חופש ליצור ואני יותר נהנית מהתהליך.
לאן היית רוצה להתפתח מקצועית?
זו שאלה שמלווה אותי הרבה לאחרונה. אני מרגישה שמתפתח איזשהו סגנון אישי מזוהה. לאן הוא יגיע? עוד אין לי מושג. מעניינים אותי הרבה כיוונים – איור בראש הרשימה, ומצטרפים אליו גם מיתוג, צילום, וויז'ואל ארט ומאפינג, אדיטוריאל, תפאורות במה… אני חושבת שאני בעיקר רוצה לפתח את החוש שמוציא ויוצר מתוכי, ולראות לאן הוא יקח אותי.
רוצים לראות עוד מנואה?
