עכשיו קוראים
עידן הג'אז

עידן הג'אז

[column]

היו אלו זמנים מפוארים, נועזים, חדשניים. זמנים של ערעור על מוסכמות, של תקווה וחופש לכל. שנות העשרים הסוערות בארצות הברית, בין מלחמת עולם לשפל כלכלי, חגגו את כל מה שיש לחיים להציע לצלילי מוזיקת הג'אז שהשתלטה על אמריקה בסערה.

רוברט מכלין, תקשורת חזותית
[/column] [column]

סוף מלחמת העולם הראשונה הביא עימו תקופת פריחה תרבותית בארצות הברית, שידועה בתור שנות העשרים הסוערות או עידן הג'אז. רבים ביקשו להעז ולמצוא כיוונים חדשים שיאירו את הזמנים החשוכים. הרצון העז לשכוח מהעבר ולהתקדם לעתיד טוב יותר הוליד התפתחויות רבות בשדות האמנות השונים, והשיב את כבודו האבוד של תחום העיצוב שנזנח לתקופה ארוכה. הספר "עידן הג'אז: סגנון אמריקאי בשנות ה-20" סוקר כמה מנקודות המפנה החשובות בתחום העיצוב באותה תקופת זוהר.

כריכת הספר "עידן הג'אז"

אחד התחומים שרשם התפתחות משמעותית בשנות ה-20 בארה"ב הוא עיצוב תכשיטים. תכשיטי התקופה

התאפיינו בהשראות מהתרבות המצרית העתיקה, בעקבות גילוי הסרקופג של המלך תות ענח' אמון בחפירה ארכיאולוגית בשנת 1922. התכשיטים, הכדים והפסיפסים המרהיבים שהתגלו באתר התאפיינו בצבעי זהב, טורקיז וכחול-תכלת. כל אלה תורגמו למגמות שולטות בתחום עיצוב התכשיטים באותה תקופה.

שוק התכשיטים משך לקוחות רבים ונחשבים, דוגמת התעשיין הצרפתי פרנסיס קוטי שרכש תכשיט בצורת דלת של מקדש מצרי (1924), או השחקנית לינדה פורטר שרכשה אבזם חגורה בצורת חרפושית (1926), סגנון שהיה מאוד פופולארי בזמנו. חברות תכשיטים כמו 'קרטייה' ייצרו עדיים בצורת סרקופג מצרי בשילוב מכסה מעוטר לתוספת חן (1925).

תכשיטים וחפצי נוי בסגנון שנות ה-20. השראה מצרית

אי אפשר להזכיר את שנות העשרים מבלי לדבר על מוזיקת הג'אז. הז'אנר החדש ששילב בין מוזיקה אפריקאית ומערבית פרץ לתודעה באותן שנים ועיצב חלקים נרחבים מנוף התרבות האמריקאית עד לימינו. לא רק הג'אז עצמו היה סגנון מוזיקה חדשני, אלא גם רוב המוזיקאים בז'אנר היו ממוצא אפרו-אמריקאי. כך, עם נסיקתה של מוזיקת הג'אז, התרבות האפרו-אמריקאית החלה לחלחל בארה"ב וליצור השפעות והשראות בתחומי תרבות ואמנות נוספים.

דוגמה להשפעות אפריקאיות באמנות פלסטית אפשר לראות בצילומיו של מאן ריי. תצלום של המוזה שלו, קיקי דה מונטפארנס (אליס פרין בשמה האמיתי) לצד מסכה אפריקאית, מזמין אותנו להרהר בקו הדק בין חי לדומם, מסורתי ועכשווי, שחור ולבן. גם אמן הזכוכית מוריס מרינו (Maurice Marinot) שפעל באותה התקופה יצר פסלי זכוכית של מסכות אפריקאיות. סגנון אמנותי זה הפך במהרה לפופולארי באמריקה, ואמנים וסוחרי אמנות רבים הלכו בעקבותיהם של ריי ומרינו. בין אם היה זה שימוש ציני בחברה ששועבדה או העלאת קרנה של התרבות האפריקאית העתיקה, מדובר במגמה בולטת שאפיינה את שנות ה-20.

משמאל לימין: צילום של "קיקי דה מונטפארנס", מאן ריי (1926). פסל זכוכית דמוי מסכה, מוריס מרינו (1928)

אחד הדברים המיוחדים במוזיקת הג'אז היה שהצליחה לחבר בין קבוצות אוכלוסייה שונות ברחבי ארה"ב

ואירופה. דוגמה בולטת לכך היו מועדוני הג'אז בהם רקדו, ניגנו ובילו שחורים ולבנים יחד, תופעה יוצאת דופן באותה תקופה. את התחושה ההרמונית שנוצרה בחברה האמריקאית ניתן לראות בעבודתו של האמן ארצ'יבלד מוטלי (Archibald Motley).

אך לא תמיד הייתה זו האחדות שניצחה. עליית קרנו של הג'אז לוותה גם בתגובת נגד חזקה מצד חלקים שמרניים יותר של החברה, בפרט באירופה בה רבים טענו שהשתלטות הג'אז על סצנת המוזיקה היא בעוכרי התרבות, מנמיכה ומבזה אותה ומדרדרת את הערכים המוסריים. קולות אחרים, בעיקר באמריקה, דווקא זיהו את הקידמה וההתפתחות החיובית שטמונה בג'אז. בארה"ב, לנגנים שחורים התאפשר להופיע ולנגן בקונצרטים גדולים ובהופעות סולו יוקרתיות. הדיון הציבורי הסוער שמוזיקת הג'אז עוררה מתועד בין דפיו של אחד מכתבי העת בתחום המוזיקה באותה תקופה, שהקדיש גיליון שלם לדיון ב"בעיית הג'אז".

משמאל לימין: ציור של ארצ'יבלד מוטלי (1929) השער של המגזין The Etude שדן ב'בעיית הג'אז' (1924)

לא רק על במות המועדונים, אלא גם בתעשיית הרכב הדברים זזו בקצב מהיר. המכונית הפרטית, שעד אותן שנים נחשבה ליצור מיתולוגי פחות או יותר, הפכה לאט לאט לאמצעי תחבורה נפוץ יותר ויותר ולסמל של מעמד ויוקרה.

המכונית אמנם הייתה המצאה חדשנית שאפשרה לאנשים לגמוא מרחקים ארוכים, אך לא היה די בכך. כדי שתתאים לזמנים המודרניים, היא גם צריכה להיות מעוצבת בהתאם. בין סוגי הדגמים הנמכרים ביותר באותה תקופה היו מכוניות ה"רולס-רויס": שוק מכוניות היוקרה חווה תנופה כה גדולה עד שהחברה האירופאית החליטה לקנות מפעל ייצור בספרינגפילד כדי לייצר כמויות המתאימות לשוק האמריקאי. דגם פופולרי נוסף היה מכונית הפורד. הדגם של שנת 1927 שמר הן על פשטות והן על סגנון, והותאם לאמריקאים בני המעמד הבינוני.

משמאל לימין: "הרוח הכסופה" (Rolls-Royce 1925), דגם מסדרת "Lincoln L-Series", הנרי פורד (1927)

שנות ה-20 העליזות הביאו איתן גם חידושים מרעישים בתחום האופנה, כמו שמלות בקו הברך ותסרוקות פזורות שיער. הייתה זו מחאה על הסגנון השמרני שהיה מקובל במאה ה-19, שהתאפיין בשמלות ארוכות וכבדות, מחוכים ותסרוקות מוגבהות. השינויים באופנת הנשים שיקפו שינוי עומק במקומן ומעמדן בחברה המערבית בכללותה. שנות ה-20 היו גם העשור בו נשים אמריקאיות קיבלו לראשונה את זכות ההצבעה, לאחר מאבק ארוך וממושך. החברה המשתנה בין המלחמות ראתה יותר ויותר נשים שהשתלבו בשוק העבודה, יצאו מגבולות הבית ומחו על הדיכוי שנשים סובלות ממנו לאורך ההיסטוריה. סגנון הלבוש החדשני-חתרני של שנות ה-20 היה עוד אתר עבור נשים לבטא את סלידתן ומחאתן על מגבלות העבר. השמלות עדיין התאפיינו בקו מאוד נשי ומפתה, ויש שיגידו שלא בהכרח תרמו רבות לשחרור האישה מתפקידה המסורתי כמושא תשוקה עבור הגבר. מלבד השמלות הקצרצרות וחשופות הכתפיים, נפוצו גם קישוטי ראש שהעניקו מראה נוצץ ומסתורי, אחד הסממנים הבולטים באופנת הנשים של שנות ה-20.

עיצובים אופייניים לשמלות קוקטייל של שנות ה-20, לצד קישוט הראש המתבקש.

The Jazz Age: American Style in the 1920s

Stephen Harrison , Sarah D. Coffin , Emily M Orr

The Cleveland Museum of Art (May 23, 2017)

ספריית המכון הטכנולוגי חולון

COF 7.035.95(73)

ליצירת קשר: רוברט מכלין

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.