בין שבר לאמונה, בין חרדה ליוזמה – הכנס "עיצוב–פוסט" של הפקולטה לעיצוב ב־HIT בחן כיצד מגיב עולם העיצוב הישראלי לטראומה הלאומית של 7 באוקטובר.
לי ליצ׳י סגל, עיצוב תקשורת חזותית.
בחמישה במאי התקיים כנס הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, תחת הכותרת "עיצוב פוסט". את הכנס יזמה פרופ׳ דנה אריאלי והוא כלל שלושה פאנלים שעסקו בדרכים בהן עולם העיצוב מגיב למציאות הפוסט־טראומטית בישראל שלאחר ה־7 באוקטובר. הכנס התקיים בין עיצוב לאמנות, בין תיעוד למחאה, ושירטט כיצד יוצרים – מעצבים, חוקרים ואמנים – מנסים לנסח שפה חזותית חדשה במציאות בלתי אפשרית. דרך הפרספקטיבות השונות התבהרה התמונה: עיצוב הוא לא רק פתרון בעיה אלא גם תגובה רגשית, פוליטית וחברתית.
במהלך היום נשמעו קולות מגוונים: מעצבים ומעצבות, חוקרים, יוצרים ואנשי שטח, שסיפרו כיצד כלים עיצוביים, בין אם ככלי לפתרון, תגובה או זיכרון, הפכו לאמצעי משמעותי להתמודדות עם משבר לאומי וחברתי. כל פאנל התמקד בפרספקטיבה אחרת: עיצוב כאמצעי תגובה לתרבות טראומה, עיצוב כתגובה למלחמה, ועיצוב בהקשר של פתרונות חסרי תקדים.
האירוע נפתח בדבריו של דיקן הפקולטה לעיצוב, פרופ' דודי ראב"ד. לדבריו, הכנס נולד מתוך תחושת דחיפות לעסוק בכאן ובעכשיו – לא מתוך ניסיון לסכם תקופה, אלא מתוך הבנה שאנחנו עדיין בתוכה. הוא ציין כי השם "פוסט" אולי מבלבל, "אבל הכוונה היא דווקא לפתוח חלון קטן לתקווה, להבין איפה אנחנו עומדים. הכנס אינו רק אקדמי, אלא אישי, רגשי, ונטוע עמוק בתוך חוויית החיים של כולנו כמעצבים וכבני אדם." אמר ראב"ד.
הפאנל הראשון, בהנחיית פרופ' דנה אריאלי, בחן את החוויה התרבותית והאישית דרך יצירה חזותית: ניבי להב הציגה את מיצב "ערוגת בארי", שבמרכזו עציצים שנאספו מבתי הקיבוץ לאחר אוקטובר, פרופ’ תמיר שפר שיתף ביומן הקומיקס היומי שצייר מאז פרוץ המלחמה, וארז בכר, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, דיבר ביחד עם עודד דוידוף, יוצר ובמאי סרטים, על הסדרה "שחר אדום" המגוללת סיפורים אישיים מתוך היום הקשה ההוא.
הפאנל השני, בהנחיית עדי כתרי, עסק במענים עיצוביים לשעת חירום. ד"ר זיו צפריר הציע תובנות לגבי התמודדות רפואית עם אירועים רבי נפגעים, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי עופר זיו תיאר כיצד עיצוב אזרחי בשעת חירום הצליח "למלא את הסדקים" שהותירה המדינה, ואילו אודי קרמסקי, ראש המחלקה לעיצוב פנים, הציג עם טליה דוידי יוזמה עיצובית שצמחה בקיבוץ עין השלושה.
בפאנל השלישי שנקרא "קמפיין חסר תקדים" והונחה ע"י צחי דינר, התכנסו קולות שונים לדיון על הייצוגים הגרפיים בזמן מלחמה: זאב אנגלמאיר שיתף בפרויקט ״הגלויה היומית״ והחשיפה שלו ברשתות החברתיות, גל פרוביץ דיברה על עיצוב הדיסקית ״הלב שלנו שבוי בעזה״, וניצן מינץ ודדה הציגו את קמפיין החטופים הויזואלי שלהם שתפס תאוצה מניו יורק הרחוקה, והפך לתופעה ויראלית עולמית.
אחת ההרצאות ש"תפסו" אותי היתה הרצאתו של פרופ’ תמיר שפר שהציג את יומנו האישי — קומיקס מאויר בשם Days of War שנולד מתוך תחושת שיתוק, בלבול וחוסר אונים שחווה. שפר, מאייר ומעצב ותיק, מספר כיצד ביום הטבח נדם קולו כיוצר, ועל התחושה שמה שהוא עושה "כבר לא רלוונטי". מתוך הכאב וההלם החל לשרבט על דפים בפורמט אחיד (30 על 40 ס"מ), כל אחד מהם מציג רגע יומיומי מהשגרה החדשה: פוליטי, אישי, משפחתי. לדבריו, הדפים הפכו ליומן רגשי שמייצר גשר בין התחושות לבין החברה, והיו דרך לומר: "אני לא לבד".
כששפר הבין שיש ליומן הזה ערך ממשי, ערך אותו לחוברת בשם "ימי מלחמה", כמעין סיכום של תקופה אינטימית טעונה. לדבריו, החוברת סייעה לו להשתחרר מתחושת התקיעות וחידשה בו את הרצון ליצור. הדימויים מהיומן הפכו גם לתערוכה אינטימית שאצר אריה ברקוביץ, מתוך רצון להחזיר תקווה ושגרה דרך התבוננות אישית בקולקטיבי. בהמשך, הפך שפר חלק מהדימויים לסדרת ציורי קיר — טקס של הנצחה, תיעוד, וגם תקווה שקטה.
בפאנל השני הציג ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי עופר זיק את פרויקט "האמלחיה": יוזמה מעשית ואזרחית שצמחה מתוך המחלקה לעיצוב תעשייתי בעקבות חוסר המענה ממנגנוני המדינה. זיק תיאר כיצד פניות ספונטניות של סטודנטים ששירתו כאמל"חיסטים הולידו מערך ייצור מתפקד: מרחב קטן עם מכונות תפירה הפך למוקד פעולה אינטנסיבי שהזרים ציוד חיוני ליחידות צבאיות בשטח.
הפעולה התחילה בתפירה של פאוצ'ים בסיסיים, אך במהרה גדלה – מרצים, סטודנטים ומתנדבים מכל הארץ הצטרפו, נבנתה טבלת דרישות, נפתח פייבוקס לרכישת חומרים, והצוות החל לייצר ציוד מותאם אישית לצרכים מהשטח. האמלחיה פעלה ללא הפסקה במשך שלושה וחצי חודשים, כולל סופי שבוע, והפכה ליוזמה שלקחה אחריות במקום שבו המערכת כשלה.
זיק הדגיש את כוחה של יצירתיות מעשית דווקא בשעת חירום – גם כשאין ידע מוקדם בתפירה, אפשר ללמוד, לארגן, לאלתר ולתכנן מחדש. תהליך העבודה כלל הכשרות והבנה שמהרגע שנוצר צורך – יש בידיהם של מעצבים את הכלים ואת הכישורים להיענות לו בזריזות ובאפקטיביות.
בפאנל השלישי עלתה לדבר גל פיחוביץ, בת קיבוץ דורות שבעוטף עזה, שחוותה מקרוב את הטלטלה של ה־7 באוקטובר. בתחושת הצפה וחוסר אונים התנדבה בחמ״ל האזרחי שנפתח באקספו. מתוך חיבור למחאת 2023 ולרוח היוזמה והעשייה שאפיינה אותה כשנושא החטופים עוד לא תפס את מרכז השיח הציבורי, היא הרגישה דחף עז לפעול.
כך נולדה "הדיסקית" – מהלך עיצובי עם מסר פשוט אך חודר: "הלב שלנו שבוי בעזה" / "Our heart is held hostage in Gaza." ארבע מילים חותכות, הפכו לאלפי שרשראות שנענדו כסמל של תקווה, זהות וסולידריות עם החטופים. השפה העיצובית מקומית, ומדגישה את המתח שבין זהות אזרחית לצבאית. מהלך שהחל כמעשה הסברה אזרחי צמח במהירות לקמפיין רחב היקף – מעל עשרה מיליון דולר גויסו, מאות אלפי דיסקיות נמכרו, ונשים רבות התגייסו להרכבתן. פיחוביץ תיארה את רגע ההבנה: הפרויקט כבר לא שלה – הוא הפך להיות של כולם. וסיימה עם המשפט ״צאו. דברו. תעצבו.״
בהמשך הכנס עלו בשיחת זום היישר מניו יורק הרחוקה ניצן מינץ ודדה. ניצן ודדה הם זוג אמנים הפועלים יחד בזירה המקומית והבינלאומית כבר מעל עשור. באוקטובר 2023, כשהחלה המלחמה בזמן שהותם בתוכנית שהות אמן בניו יורק, הם מצאו את עצמם רחוקים מישראל וחיפשו דרך לפעול מתוך תחושת חוסר אונים גיאוגרפי. תוך 24 שעות הם יצרו פוסטרים בהשראת מודעות נעדרים אמריקאיות – עם תמונות אמיתיות של החטופים מישראל – ופיזרו אותן ברחובות מנהטן. התגובה הציבורית הייתה עוצמתית: הקבצים הופצו, הועתקו ותורגמו על ידי מאות מתנדבים ברחבי העולם, והפוסטרים הופיעו על לוחות מודעות, קירות, שולחנות באו"ם, פרלמנטים, ואפילו בידיהם של מנהיגים כמו דונלד טראמפ.
הקמפיין שהתחיל כפעולה קטנה של שניים, הפך במהרה לרשת עולמית של אזרחים מודאגים. במקום לחכות לאישורים או לתקציבים, הם הוכיחו שעיצוב הוא כלי אזרחי ראשון במעלה – כזה שמסוגל לפרוץ גבולות גיאוגרפיים, פוליטיים ורגשיים. הם לא ביקשו רשות, אלא יצרו תגובת שרשרת. דרך הפעולה שלהם – ישירה, נגישה וקולקטיבית – מעבירה תחושת דחיפות: שימור הזיכרון הוא לא רק בידיים של מוסדות, אלא בידי כל אחד מאיתנו.
בנימה אישית
בסיום היום הזה קשה להישאר אדישה. "עיצוב–פוסט" לא היה רק כנס מקצועי, אלא הזמנה לחשוב מחדש על תפקידו של המעצב בעידן של חירום, טראומה וחרדה. זהו רגע שבו הקו בין האישי לפוליטי, בין האסתטי לאתי מיטשטש, ומחייב אותנו לבחור: האם נעמוד בצד כצופים, או ניצור פעולה שמסוגלת להשפיע ולו לרגע. כסטודנטית לעיצוב אני יוצאת מהכנס עם שאלה פתוחה, אבל גם עם הבנה עמוקה יותר: שיש לנו, למעצבות ולמעצבים, אחריות. לא תמיד לדעת, אבל תמיד לנסות.
צילום הדוברים: לי ליצ׳י סגל
אינסטגרם:
ניבי להבי
@shoshke_engelmayer
@tamirshefer
@odeddavidoff
@erezberz
ד״ר זיו צפרירי
@oferzick_art
אודי קמרסקי
טליה דוידי
@gal_picho
@nitzanmintz
@dedebandaid
