בסטודיו שמרגיש כמו מחסן סיני אינסופי, אוספת האמנית ליהי שני צעצועים מתנפחים, כלי נשק מפלסטיק, חפצי-ילדות ואביזרים חסרי תועלת והופכת אותם לתמונת מראה חדה על התרבות, הצרכנות והחרדות של המאה ה-21. תערוכתה "ביג דילס" מוצגת בימים אלה בגלריה ויטרינה, HIT.
שוהם וקנין, עיצוב תקשורת חזותית
שלום ליהי, ספרי על עצמך לקוראי וקוראות כולעיצוב.
"אני ליהי שני, בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל. סיימתי את לימודיי בשנת 2016 בהצטיינות. עם סיום התואר קיבלתי פרס שאיפשר לי להציג תערוכת יחיד. לאחר מכן הצגתי ביריד "צבע טרי", והחשיפה שם הייתה גדולה מאוד. באותו יריד הוצגה עבודה שהפכה מזוהה איתי: "הריקוד של מאטיס": יצירה העשויה מבובות מין מתנפחות, על רקע הבנוי מצמיגים וגלגלים מתנפחים. העבודה יצרה באז גדול, ומשם הקריירה שלי התחילה להתגלגל."
עם הזמן התחלתי להתמקד בשימוש בחומרים מתנפחים. משהו במאפיין הלא־מתכלה שלהם משך אותי – הם גם מתריסים וגם מעלים שאלות על ייצור חסר גבולות. התחלתי להזמין מוצרים מאיביי, מאמזון ובהמשך מאתרים סיניים, עד שהגעתי למפעלים עצמם והסטודיו שלי הפך למחסן סיטונאי של פלסטיקים ומתנפחים.
עניינו אותי במיוחד מוצרים חסרי תכלית כמו מטף מתנפח או מוח מתנפח שאין לו שום דיוק אנטומי. גם בובות המין שרכשתי היו בובות "בתוליות" לחלוטין, ללא פתחים או איברים, מה שהעלה עוד יותר את השאלה: למה מייצרים אותן בכלל? מי אמור להשתמש בהן? הסיטואציה הזו נראתה לי סמלית למצב התרבותי־קפיטליסטי העכשווי."
והמתנפחים הובילו אותך לעבוד עם רדי־מייד?
"כן. יש אינספור אובייקטים מתנפחים, וברגע שהתחלתי להתבונן בהם לעומק גיליתי שהם מלאים בדימויים חסרי תועלת לחלוטין, מגוחכים ולעיתים פשוט לא מובנים. דווקא האבסורד הזה עורר בי סקרנות, כי הוא גורם לשאול לאן הגענו, מה אנחנו צורכים ולמה.
אנחנו קונים המון דברים שאין לנו שום צורך בהם. בעיניי המוצרים המתנפחים מבטאים את זה באופן הכי קיצוני. הרגשתי שאני חייבת לרכוש אותם ולהכניס אותם לתוך האמנות שלי, כדי להפוך אותם לעדות תרבותית. אני רואה במוצרים האלה נקודת זמן מסוימת, רגע תרבותי. ברור שבעוד שנה כבר ייעלמו מהעולם ותבוא אופנה אחרת, גימיק חדש, משהו אחר שיכבוש ויעבור הלאה. כמו הטמגוצ'י שנעלם. יש לי אפילו מחשבה עתידית: שאולי בעוד עשרות שנים ארכיאולוגים או היסטוריונים ייתקלו בעבודות שלי ויבינו משהו על האנושות של תחילת המאה ה־21. על מה קנינו, מה צרכנו, ומה זה אומר עלינו."
איך נראה תהליך העבודה שלך?
"זה נע בגלים. הרצון ליצור לא תמיד קבוע. יש תקופות מלאות עשייה, ויש תקופות (כמו אחרי המלחמה) שבהן פשוט לא הצלחתי לגעת בעבודה. הראש עובד כל הזמן, אבל הגוף לא תמיד מסוגל. הרבה רעיונות מגיעים בלילה, ברגעים של הארה, ואז אני קמה וכותבת במחברת. לפעמים הדברים יוצאים לפועל רק חודשים או שנים אחרי.
במהלך היום אני שואבת השראה מכל מקום: צעצועי ילדים, חפצים מהבית, פריטים ישנים שאמא שמרה לנו. אני תמיד חושבת איך אפשר לחבר בין זיכרון, מציאות נוכחית וחפצים קיימים. לצד זה, יש לי גם עבודה יומיומית עם בן זוגי בתחומי עיצוב ושדרוג נכסים אבל אני שומרת לעצמי כמה שעות ביום ליצירה, גם אם היא רק כתיבה או תכנון.
כשאני מגיעה לסטודיו זו חוויה אחרת מסטודיו "רגיל". אין שם צבעים וקנבסים, אלא מחסן ענק של חומרים מקוטלגים: פלסטיקים ומוצרים מתנפחים ממוינים לפי צבע, גודל ונושא. הרבה מהעבודה היא מיון ושימור. ברגע שיש לי רעיון, אני שולפת את החומרים הנכונים ומתחילה להרכיב מתוכם סצנה.
כך נולדות גם עבודות ספונטניות: למשל בזמן ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, אחרי שהדליקו מדורות באיילון, חזרתי הביתה המומה. באותו ערב עליתי לסטודיו, שלפתי צמיגים ולהבות מתנפחות ותוך שעתיים נולדה יצירה חדשה שמוצגת היום בתערוכה."
"גם טעויות משלוח מסין הופכות לחומר גלם. לפעמים מגיע מוצר שלא הזמנתי בכלל ודווקא הוא פותח דלת לעבודה חדשה. כך למשל קיבלתי רוח רפאים מתנפחת שנשלחה בטעות יחד עם קלידים שהזמנתי. היא הייתה כל כך מפתיעה ומעוררת מחשבה, עד שהיא נכנסה לתוך יצירה והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה.
יש מוצרים שאני משלבת "as is" כרדי־מייד טהור, כמו מטף מתנפח או נבוטים ויונה. ברגע שהם נכנסים למסגרת הם משנים את המשמעות שלהם לגמרי ומקבלים אמירה חדשה."
מה מושך אותך בחפצים ילדותיים ובצעצועים?
"האישיות שלנו נבנית סביב המשחקים, הצעצועים והחפצים שגדלנו איתם והיום, כאמא, אני רואה עד כמה העולם של הילדים מוצף בחפצים שמעוותים את המציאות: צעצועי נשק, טרנדים אלימים, מעשי קונדס שמקבלים אהדה ברשתות.
אני מוצאת את עצמי לפעמים קונה לילדים דברים שאני יודעת שלא הייתי צריכה להביא הביתה, ושואלת את עצמי על איזה ערכים הם גדלים. המחשבה הזאת מלווה אותי ביצירה. אני מחפשת מוצרים שמוצגים כצעצועים תמימים, אבל בפועל נוגעים בכוח, אלימות ושליטה: אקדחים, RPG או רימוני צעצוע. כשהם גדלים לגודל ענק ביצירה שלי, הם הופכים מאיימים. האיום הוא לא רק הדימוי של הצעצוע, אלא מה שהוא מייצג: ייצור המוני בסין, חומרים שאינם מתכלים, זיהום, תרבות צריכה שדוחקת אותנו אל תהום סביבתית ותרבותית.
ההגדלה יוצרת תחושה של כניסה לחדר פלאות, אי אפשר לדעת אם אנחנו קטנים או שהחפץ גדל. זה יוצר מבוכה, שקט, פחד, ערעור וזה בדיוק המקום שאני רוצה שהצופה יעמוד בו. רגע של התבוננות על מה קורה כאן, על לאן אנחנו הולכים, ועל מה אנחנו נותנים לילדים שלנו לראות ולגעת בו."
האם השבעה באוקטובר השפיע על היצירה שלך? איך זה נכנס לתערוכה?
"אחרי השבעה באוקטובר חוויתי מחסום יצירה מוחלט, לא הצלחתי לגעת בשום דבר. רוב הזמן הושקע בלנסות להסתיר מהילדים את האמת, לטשטש את המציאות, להפוך פחד והלם להומור, רק כדי שלא יישאבו לתוך סערת הרגשות שאני הייתי בה. בדיעבד הבנתי שסבלתי מחרדות קשות ומדיכאון.
בשלב מסוים הבנתי שאני יכולה להשתמש בתחושות האלה בתוך האמנות. החיפוש אחר אסקפיזם והבריחה מהחדשות הובילו אותי לתוך שעות של גלישה ברשת ורכישת חפצים. מצאתי את עצמי רוכשת עוד ועוד מוצרים, ובעיקר חפצים מתנפחים שמדמים כלי נשק ואלמנטים מעולם המלחמה. בלי לשים לב, אספתי כמעט כל מוצר מתנפח "מלחמתי" שקיים ברשת העולמית.
כשהבנתי את ההיקף של האוסף הזה, פרסתי אותו בתערוכה כמו "אמל"ח" בדומה לשפע שמוצאים במנהרות בעזה. המוזרות והקלות של החומרים האלה, שהם מצד אחד צעצועים ומצד שני מדמים אלימות אמיתית, יצרו שפה חדשה של עבודה. בנוסף, מצאתי מדבקות שמדמות חורי ירי הגדלתי אותן פי עשרה כך שהפכו לפתחים מאיימים המזכירים פגיעות אמיתיות בבניינים.
השילוב של צבעוניות ילדותית, חומריות מתנפחת וייצוג של אלימות וחרדה יצר תערוכה שמצד אחד נראית מפתה ושמחה ומצד שני מכילה עומק כואב וקשה. כשילדיי נכנסו לתערוכה הרגשתי שזה משקף בדיוק את מה שניסיתי לעשות בבית: לקחת מציאות בלתי נסבלת, לטשטש אותה, "להקליל" אותה, אבל בעצם להראות את הפער בין החזות התמימה לבין המציאות המאיימת."
את משתמשת הרבה בהומור
"אני מרגישה שהיום כמעט הכל כבר נעשה באמנות. קשה לחדש או להפתיע. בעיניי, הומור הוא אחת הדרכים היחידות שעוד נותרו כדי לדבר על הדור שלנו ולגעת בנושאים כבדים בצורה שנשארת רלוונטית.
הומור הוא גם דרך ההתמודדות האישית שלי: לצחוק על עצמי, על המציאות, ועל מה שקורה מסביב. זה מנגנון שמאפשר לי להביט על הדברים בעיניים קצת אחרות, לפרוק מתח, ולהעביר מסרים בלי ליפול לרצינות כבדה שמרחיקה אנשים. סבא שלי, פסל בן 90, עדיין יוצר וכל הפסלים שלו מלאים בהומור ובקריצה. גם דודים שלי עוסקים באמנות ובעיצוב, כך שהגישה הזאת של "מותר לצחוק, מותר לעקוץ" הייתה סביבי תמיד."
יש יצירות שנחשבו עבורך “יותר מדי”? איפה עובר הגבול בהעברת המסר?
"באופן עקרוני אני לא מאמינה שיש גבול ביצירה אמנותית, אבל יש עבודות שהן קשות יותר לעיכול גם עבורי. בתחילת הדרך יצרתי הרבה מחוות לאמנים דרך חומרים קיימים בשוק, ניסיון להביא אייקונים מתולדות האמנות אל המציאות העכשווית. אחת העבודות הייתה מחווה ל"פייטה" של מיכלאנג’לו, שביצעתי כולה מבובות מין. כשהצגתי אותה במוזיאון בעין הוד ביקשו ממני לשנות את שמה, מתוך רגישות לקהל הנוצרי, ולכן קראתי לה “אם ובנה”.
אבל אחרי שהתערוכה הסתיימה והעבודה חזרה אליי משהו בי נשבר. במציאות שאנחנו חיים בה היום, במיוחד אחרי השבעה באוקטובר, לא יכולתי לשאת את התמונה הזאת מול העיניים. כאמא, ובצל כל האובדן שסביבי חברים שאיבדו בני זוג, הורים שאיבדו ילדים הדימוי של אם המחזיקה את בנה הפך עבורי לבלתי אפשרי. העבודה, שהייתה במקור מחווה ביקורתית ומשועשעת, קיבלה לפתע משמעות כאובה מדי.
בסופו של דבר פירקתי אותה לחלוטין. המסגרת הוכנסה לעבודה אחרת, אופטימית בהרבה, והדמות עצמה קופלה ונעלמה עמוק במחסן. זו פעם נדירה שבה הרגשתי שהחומר שיצרתי “גדול עליי”, שהגבול היצירתי נחצה לא מבחוץ, אלא מבפנים."
מה היית רוצה שסטודנטים ייקחו מהתערוכה שלך?
"הדבר המרכזי שהייתי רוצה שסטודנטים יקחו מהתערוכה הוא תחושת הקלילות. להבין שאמנות נולדת לא פעם מתוך משחק, ניסוי וטעייה, ולא תמיד מתוך מחשבה יומרנית או רעיון "גדול". אני מקווה שהם יראו שגם הומור הוא כלי משמעותי ביצירה. בעיני, הומור כולל הומור עצמי הוא דרך הישרדותית בעולם האמנות ובעולם בכלל. הוא מאפשר להתבונן במציאות באופן אחר, לשחרר, לאוורר, ולהמשיך ליצור בלי להישאב לכובד או לפרפקציוניזם של התחום."
אינסטגרם ליהי: lihishanii
אינסטגרם גלריה ויטרינה: vitrina_gallery
ביג דילס
תערוכה של ליהי שני
אוצרת : ניצן שובל-אבירי
גלריה ויטרינה ע"ש ג'וליה מזרחי HIT
אוצרת גלריה ויטרינה: תמר לב-און
תערוכה אורחת ממוזיאון ינקו – דאדא, עין הוד
שעות פתיחה: א'-ה' 10:00-17:00, שישי 10:00-14:00
נעילת תערוכה : 09/01/26
הכניסה חופשית
