בתערוכת היחיד "ביטוי יתר" בגלריה ויטרינה HIT, רונית מירסקי בוחנת את מקומה בעולם האמנות דרך בנה, ג'וני, שנולד עם תסמונת דאון. מירסקי מקודדת את מצבו הרפואי לקוד בינארי וממירה אותו לתוצרים חזותיים וקוליים: סריג ארוך, סדרת תחריטים וסאונד צורמני של תיבות נגינה. מתוך ניסיון להעניק ייצוג חזותי ל"שגיאה" הגנטית, מירסקי לא מבקשת לתקן את השיבוש, אלא מזמינה אותנו להביט מחדש על מה שנדמה כתקלה ולמצוא בו יופי.
תרין וייזר, עיצוב תקשורת חזותית
שלום רונית, איך נולד הרעיון לתערוכה המיוחדת הזו?
רונית מירסקי: "זו כבר התערוכה השלישית שבה אני עוסקת בנושא של צרכים מיוחדים. הרעיונות שעמדו בבסיסה החלו להתגבש כבר בתערוכה הקודמת שלי, "טונוס". אז חיפשתי דרכים לבטא תחושת מתח – גופני ורגשי – באמצעות דימויים חומריים. אחד האלמנטים שרציתי לעבוד איתם היה תיבות נגינה: המתח שהקפיץ שבתוכן יוצר, והאופן שבו הוא שולט בקצב ובעוצמת הצליל, הפך עבורי למטאפורה לפעולה פנימית מורכבת. כשהעמקתי, הבחנתי שהתווים המובלטים על גליל המתכת מזכירים כתב ברייל, סוג של קוד, ומשם התחלתי לעסוק בקשר שבין טקסט, קידוד וסאונד.
בתערוכה הנוכחית לקחתי את הרעיון הזה צעד קדימה, ושאלתי את עצמי: מה אני מקודדת? מה הסאונד שאני רוצה להשמיע? החלטתי לקודד את תרשים האק״ג של ג׳וני – דפיקות הלב שלו. הלב, כסמל פואטי לאדם, נטען כאן במשמעות כפולה: גם כקונוטציה רגשית, וגם משום שבעיות לב הן אחד המאפיינים הפיזיים הבולטים אצל אנשים עם תסמונת דאון. מתוך הגרף הרפואי נולדה "מנגינת הלב" – וידאו שבו תיבת נגינה מנגנת את דפוסי הדופק. זו לא מנגינה נעימה או הרמונית באופן מסורתי, אולי אפילו מזכירה שיר ערש. אך לאורך זמן, היא נושאת בתוכה מתח רגשי ואף צורם."
במהלך עבודתה נחשפה רונית להמצאת הנול של ז'וזף מארי ז'אקאר מראשית המאה ה-19, מכונת אריגה שפעלה באמצעות כרטיסי ניקוב, ושימשה כבסיס להתפתחות הקוד הבינארי. בהמשך גילתה שגם אלן טיורינג, אבי המחשב המודרני, שאב השראה מהכרטיסיות הללו בבניית מערכת הקידוד של 0-1, ניקוב או היעדר ניקוב. ההקבלה הזו בין עולם הקראפט לעולם הדיגיטלי עוררה בה סקרנות: כיצד פעולה חומרית, טקסטילית, הפכה ליסוד של עידן האלגוריתמים? וכיצד אנחנו מתייחסים היום לשיבושים בקוד? בעולם הדיגיטלי, טעות בקוד ניתנת לתיקון מיידי, רגע של היסח דעת יוביל לשגיאה, אך גם לתיקון. אבל כשמדובר בקוד הגנטי, זה אחרת לגמרי – שיבוש גנטי הוא בלתי הפיך. דווקא מתוך ההשוואה הזו, נוצרה עבורה קרקע לפעולה אמנותית.
תסמונת הדאון של בנה, המתבטאת בשלושה עותקים של כרומוזום 21 במקום שניים, היא "ביטוי יתר" של חלבונים המשבשים את תפקוד מערכות הגוף. זהו גליץ', תקלה בקוד, אך לא כזו שיש למהר ולתקן. השיבוש הזה מעורר אצל רונית שאלות מוסריות מטרידות: מה נחשב לפגם בעולם שבו שולטת סטנדרטיזציה? האם אנחנו באמת מסוגלים להכיל אחרוּת שנראית לעין, או שמא אנו נמשכים תמיד אל תיקון, אחידות ונורמה? דרך אמנות הגליץ', מירסקי מציעה מבט אחר, כזה שרואה בשיבוש לא טעות, אלא כהזדמנות, ובה טמון יופי מסוג אחר.
תארי לנו את תהליך התרגום של הקוד הגנטי לקוד בינארי ולאחר מכן לאובייקט מוחשי, איך זה נעשה?
מירסקי: "לקחתי את הקוד הגנטי של ג׳וני, המרתי אותו לקוד בינארי של 0 ו-1, והתחלתי לתרגם אותו באופן ידני באמצעות מכונת סריגה ישנה שפועלת על כרטיסיות מנוקבות. כך, בתהליך סיזיפי ועמלני, ניקבתי נקב אחר נקב, שורה אחר שורה, עד שנוצר סריג באורך של עשרה מטרים. הסריגה, עם כל המטען התרבותי שלה, פעולה מסורתית, אימהית, ביתית – עמדה בניגוד חריף לקור הדיגיטלי של הקוד הבינארי, שמצמצם הכל לאפס או אחד, לשחור או לבן. דווקא בדיסוננס הזה מצאתי עניין: כמו המפגש עם אדם בעל מוגבלות נראית לעין, שעשוי לעורר רתיעה ראשונית, כך גם הסריג, שבמבט קרוב חושף עדינות, רוך ויופי שאי אפשר להתעלם ממנו."
״מול מכונת הסריגה מתנשא קיר ועליו עשרות הדפסים שנוצרו מפלטות תחריט מחוררות״ (מתוך הטקסט האוצרותי של התערוכה). הפלטות עברו תהליך תצריב בטכניקת אקווטינטה – דפוס שקע ובלט שהופך את הפלטה לשחורה – כמעין אנדרטה לקוד האנושי. מהות ההדפס, כמו מהות הדנ״א, היא השכפול – מקור ועותק, שימור והעברה. מירסקי לוקחת מקטעים מהקוד הגנטי של בנה ומשכפלת אותם שוב ושוב, אך בכל הדפס ניכרת אי-שלמות קלה, הבדל במרקם או בצבע – מעין מוטציה. ודווקא שם, בסטייה מהתבנית, נפתח מרחב חדש: מה קורה כשנקב אחד משתנה? כשחלל אחד נפתח במקום להיסתם? כל סטייה מהקוד הופכת לפעולה אמנותית שמדגישה את המפגש בין כוונה לבין מקריות. בדנ" א ייחוד כזה הוא מוטציה אך גם אפשרות לאבולוציה וליצירת משהו חדש.
מירסקי לא מנסה לתקן את השיבוש או "ליישר" את האחרוּת, אלא מציעה התבוננות אחרת – כזו שרואה באחר שלם, מורכב, ואפילו נשגב. ההגזמה החזותית והקולית שבתערוכה – הסריג האינסופי, הכרטיסיות המסתלסלות, ההדפסים החוזרים – מהדהדת את שם התערוכה, "ביטוי יתר", ונובעת ישירות מהעודף הכרומוזומלי שממנו צמח ג׳וני. דרך פעולות חוזרות של ניקוב, סריגה ושכפול, מירסקי יוצרת ייצוג פואטי לעולם גנטי סבוך שבו סטייה מהתבנית אינה טעות – אלא התחלה של משהו חדש.
"ביטוי יתר" | רונית מירסקי
אוצרת: מיכל חסון גלייזר
גלריה ויטרינה ע"ש ג'וליה מזרחי, HIT – מכון טכנולוגי חולון
תאריך נעילה: 18.7.25
צילום: עופר עמרם
גלריה ויטרינה באינסטגרם: @vitrina_gallery
רונית מירסקי אינסטגרם : @ronitmirsky
ביקור באתר : ronitmirsky.com
