רעות גביסון ושני אלטר, עיצוב תעשייתי
[/column] [column]התערוכה "Terracotta RAVE" שמוצגת בימים אלו בבית בנימיני, כוללת 42 עבודות של יוצרים, אמנים ומעצבים שונים. "בתערוכה נבחנים ייצוגים מקומיים, מזרח תיכוניים וים תיכוניים עכשוויים המשקפים את התרבות החומרית שהתפתחה בעקבות השימוש בטרה קוטה ומתכתבים אתה. כמו כן נבחנות שאלות של זהות מקומית, מתוך ניסיון מחודש להתאהב בחומר החום- אדמדם או ורדרד-חרדלי, החם במהותו, לבחון את נוכחותו היפהפייה ואת הפוטנציאל העצום שלו במרחבים אדריכליים ובביטויים אמנותיים" לדברי שלומית באומן, אוצרת התערוכה. כבר בדקות הראשונות בתערוכה, בעודנו משוטטות בין יצירות אדמדמות שנגלו לפנינו הרגשנו שאנו מתאהבות בחומר הטרה קוטה. כלי החרס יצרו אצלנו תחושה חמימה, יחד עם סקרנות לראות לאיזה כיוון כל אמן ומעצב לקח את החומר האדמדם.
[caption id="attachment_11305" align="aligncenter" width="500"]
זיו בן דב. צילום: שי בן אפרים[/caption]
"למרות שאדמת הנגב עשירה בחרסית טרה קוטה מסוגים שונים, ולמרות השימוש המסורתי שנעשה בעבר בטרה קוטה המקומית, היא למעשה נעלמה מהאדריכלות בישראל ומכלי הבית השימושיים. הסיבות להיעלמות זו נעוצות בשינויים שחלו בעקבות המהפכה התעשייתית ובנתק התרבותי והגיאופוליטי מהתרבות המסורתית הערבית/פלסטינית שהתקיימה באזור" מסבירה שלומית.
"סיבות נוספות להיעדרותה של הטרה קוטה מהנוף המקומי נעוצה באופייה של הבניה המודרניסטית, ובהתגבשותה של זהות תרבותית חומרית אירופוצנטרית – המפנה את גבה למזרח ולמקומי. השאיפה להתערות במערבי ובבינלאומי באה לידי ביטוי בקרמיקה באמצעות שימוש בפורצלן ובחומרים תעשייתיים אפורים ולבָנים לטמפרטורה גבוהות. לראייה – מרבית המפעלים שפעלו בישראל (למעט דוגמאות בודדות) השתמשו בחומרים מיובאים מאירופה. השאיפה לגלובליות הפכה בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 את החומר החום והמקומי למיושן וארכאי" לדברי שלומית.
[caption id="attachment_11302" align="aligncenter" width="498"]
טרה קוטה אופקים. צילום: שי בן אפרים[/caption]
בחרנו לתת לכם טעימה מכמה עבודות מתוך הסיור שערכנו. הראשונה, מיד עם כניסתנו לבית בנימיני תפסה את עינינו סדרת המוצרים של "טרה קוטה אופקים", מפעל משפחתי לייצור וייבוא פרטי בניין משלימים מטרה קוטה. לא זיהינו מיד מה אנחנו רואות עד שלבסוף הבנו כי אלו הם אריחים, רעפים ומשרביות מטרה קוטה שאנחנו מזהות מהנוף הישראלי, מן הבניינים של שנות ה-80.
"ישראל היא תרבות של כאן ועכשיו. אבל לנו אכפת מאוד שהכול יראה טוב. אנחנו מאוד חושבים על איכות לטווח ארוך. אולי בניגוד למהות של החברה הישראלית שמחפשת פתרונות לטווח הקצר. למרות שאנחנו עסק שמתחרה בשוק הישראלי – האג'נדה שלנו היא לעקוב אחרי הפרויקטים וללוות אותם קדימה" (שלומית באומן, מתוך ראיון עם נציגת המפעל).
[caption id="attachment_11299" align="aligncenter" width="700"]
צילום: שי בן אפרים. Atelier Polyhedre[/caption]
המיצג של Atelier Polyhedre – Baptiste Ymonet & Vincent Jousseaume, סטודיו הפועל בנאן (Nantes) שבצרפת מדבר על התפר שבין אמנות, עיצוב וחלל.
[caption id="attachment_11307" align="aligncenter" width="700"]
אוריאל ח כספי. צילום: שי בן אפרים[/caption]
עבודה נוספת היא של אוריאל ח. כספי "Head Production". העבודה עוסקת ב "Mass-Production" ייצור מסחרי, תעשייתי וממותג. במרכז העבודה דימוי של ראש אדם, המתפקד פעם כמקרה מבחן חברתי והמוני, ופעם כמקרה מבחן אישי כמו דיוקן עצמי. הצופה שעומד מול העבודה אינו נשאר אדיש, משהו "זז" אצלו. בעינינו זה בדיוק מה שהופך יצירת אמנות לטובה. בחוויה האישית שלנו, הרגשנו מעין הלם, השילוב של תבניות הביצים והראשים, גרמו לנו לעצור ולשאול מדוע? למה המשורר מתכוון? בעזרת השהייה מול האובייקט וקריאה במילותיו של אוריאל, מקבלים תמונה מלאה יותר.
[caption id="attachment_11303" align="aligncenter" width="700"]
לוקה אור. צילום: שי בן אפרים[/caption]
בין העבודות נתקלנו גם באוסף מרשים במיוחד של רעפי מרסיי בני כ-150 שנה של המעצב לוקה אור. מה שהאיר לנו עד כמה החומר הזה נגיש ומשמש את האדם משחר ההיסטוריה. לוקה מספר על האוסף: "הרעפים נאספו מתל אביב, יפו ומקומות אחרים בארץ ומקורם (רובם בכל אופן) באיזור מרסיי בצרפת. מכאן גם שמם – רעפי מרסיי".
"אני אוסף את הרעפים הללו כי הם מרכזים, ב"מוצר בנייה" יום-יומי, המון דברים שמעניינים ומרתקים אותי בעולם העיצוב והמוצרים. הם הרעפים הראשונים שיוצרו בשיטה תעשייתית כחלק מנפלאות המהפכה התעשייתית ולכן הרעפים הראשונים שידעו להנעל אחד לשני ולא לעוף ברוח סערה. הם מעוצבים כפי שפעם ידעו לעצב – עם המון אהבה והשקעה והמון המון פרטים. לכל חברה ומפעל היה סמל מיוחד לו (בדמות לב, פשפש, ברבור, דבורה) וכל רעף מלא עיטורים ופרטים והם מספרים סיפורים. אחד מספר על יפו והיישוב הנבנה בארץ ישראל בתקופת העות'מאנים, ואחר מספר על ספינות קיטור שהשיטו תפוזים לצרפת וחזרו מלאות רעפים ומרצפות. הרעפים, שיוצרו לפני כ-150 שנה, עדיין מצויים על גגות בניינים ישנים, ושברים שלהם, עם סמלי לב קטנים, נמצאים בחופי הים של יפו ובחלק מחומות הכורכר של בניינים. מוצר עם אופי ועם היסטוריה" מספר לוקה.
[caption id="attachment_11297" align="aligncenter" width="495"]
תאיר אלמור, המחלקה לעיצוב תעשייתי שנקר, צילום: שי בן אפרים[/caption]
נהנינו לראות איך מעצבים ואמנים כאחד השתתפו בפלטפורמה שבית בנימיני נותן, כיצד יצרו יחד מגוון רחב של אובייקטים המתכתבים זה עם זה וכיצד כל אחד מהם בחר לקחת את החומר ומסגרת התערוכה בדרכו שלו, המיר אותו אל תוך עולמו האישי ויצר אובייקט מעניין ושונה. מעבר לתחושות והרגשות שכל יצירה עוררה בנו, בתור סטודנטיות לעיצוב תעשייתי, היה חשוב להיחשף למגוון הטכניקות השונות והמניפולציות האפשריות שעשו האמנים והמעצבים על חומר הטרה קוטה. אנו ממליצות בחום לרוץ לבית בנימיני לפני שהתערוכה ננעלת. מעבר לתערוכה, בית בנימיני מקיים פעילות שוטפת של סדנאות קרמיקה ומציג מעת לעת תערוכות משתנות.
התערוכה פתוחה לקהל הרחב עד ה22.12. ביום שישי ה21.12 יערך שיח גלריה. הכניסה חופשית!
פתיחה: חמישי, 01.11.2018, 19:30
נעילה: שבת, 22.12.2018, 14:00
בוקר של הרצאות: שישי, 07.12.2018, 10:30
שיח גלריה: שישי, 21.12.2018, 11:30
הכניסה לתערוכה חינם
אוצרת התערוכה: שלומית באומן
משתתפים:
Atelier Polyhedre, אבנר אופק, לוקה אור, אורה איילון, תאיר אלמור, טל בטיט, יורם בלומנקרנץ, אבנר בלחסן ויוחאי עלוש, זיו בן דב, כוכבית בן עזרא גולדנברג, ענת בראל, איתן ברטל, מאי ברנדר, מיכל גבעתי, דיויד גוס, אלון גיל, שי ג'רסי, דב גנשרוא, אסף דהאן, לנה דובינסקי, אבנר זינגר, אופיר זמודזיאק, ערן זרחי וטל ימין, יהונתן חבצלת, עדן חברוני, מגדלנה חפץ, טרה קוטה אופקים, עזרי טרזי וחיים פרנס, דונה יונתן כהן, אוריאל כספי, רועי מעין, עפרה עמיקם, גור ענבר, אילון ערמון, יוליה צוקרמן, זיו צפתי, אמיר צובל, סטודיו Reddish, אביב שני, סיון שפנר
[/column]
