מה הקשר בין פסולת לאמנות? ומה כבר יש בחירייה חוץ מערימות של פסולת? בימים אלו מוצג באתר מיצב חדש וענק של האמן גיל יפמן, סרוג כולו מאלפי שקיות פלסטיק. המיצב מעורר שאלות ופותח דיון לגבי המקום של המלאכה הקדומה אל מול הצריכה והקידמה בעידן המודרני.
נואה דמתי
אולי תופתעו לשמוע שבאותו המקום שאחראי למיון, מיחזור ומציאת פתרונות לצמצום כמות הפסולת המועברת להטמנה באיזור גוש דן, הלוא הוא פארק חירייה, גם מתקיימות תערוכות אמנים ומיצבים מתחלפים.
בנוסף לסיפוק הפתרונות המיטביים ביותר לטיפול וניהול פסולת, בחירייה מעודדים קידום דיאלוג ציבורי ושינוי חברתי באמצעות מרכז לחינוך סביבתי. כחלק מעידוד השיח והעלאת המודעות לבעיות סביבתיות, מציע המרכז סיורים, פעילויות וביקורים בתערוכות אמנות מתחלפות.
בתור מי שמהרהרת לעיתים קרובות בקשר הישיר בין תרבות הצריכה המוגזמת שאנו חיים בה לבין כמויות הפסולת הלא הכרחית שאנו מייצרים, ותוהה לגבי שינויי הרגלי צריכה ופתרונות חירום, במהלך השנה החולפת ביקרתי פעמיים בתערוכות בחירייה מתוך עניין וסקרנות לגבי המפגש בין הסביבתי והאמנותי.
האוצר הראשי של הגלריה בחירייה הוא עדי יקותיאל, אוצר תערוכות כיוזמה חברתית, פוליטית וקהילתית. את התערוכה הראשונה שלו אצר בשנות השמונים בבית כלא בקליפורניה. עם הסתכלות פילוסופית על אמנות, וזיקה לעיסוק בבעיות חברתיות סביבתיות, יקותיאל אוהב ליצור מרחבים עם אתגרים אינטלקטואלים שמעוררים שיח ומעלים ספק.
על יצירתו של יפמן אומר יקותיאלי: "העבודה מבקשת מאיתנו, הצופים, לפקוח את עינינו ולהשתהות בחוויה. יפמן יצר פנטזיה וויזואלית עדינה ואסתטית האוצרת בתוכה דרמה גדולה. עצמות, ניבים ועורקים משולבים בגבעולים, הופכים לוורידי דם מוקפים בעיניים גדולות שאינן מרפות ומפצירות בנו לראות את הצרכנות המוגזמת שלנו, שמאיימת להוביל אותנו למקום שאינו פנטזיה אלא עתיד קודר. המיצב קורא לנו לתת עליו את הדעת גם באופן אישי פרטי וגם קולקטיבי אם לא למעננו אז למען הדורות הבאים."
עם אילו מחשבות ותהיות אתה רוצה שהצופים ייצאו מהתערוכה?
"חשוב לי שאנשים יצאו עם דילמה, עם איזשהו ספק, איזושהי טרדה, כי אני חושב שאנשים יכולים לחולל שינוי רק כשהם מוטרדים ממשהו. אנחנו מבינים שיש לנו חלק בתוך הדבר הזה. על הרבה דברים אנשים אומרים: זה גדול עלי, זה גדול ממני. זה גדול עליך, והעולם הולך ונהרס… אז האמנות הרבה פעמים מאפשרת לנו להכיל דילמות קיומיות בשפה שהיא יותר גמישה. אפשר לעשות אמנות שתהיה נגישה אבל לא מאכילה בכפית, שמפוזרים בה מספיק רמזים שהצופה יכול/ה לחוות. כמו סרט טוב, זה בסדר שתתאמצי קצת להבין, אבל אם תביני, את תביני משהו שהוא מאד משמעותי שיאפשר לך להרהר ולחשוב איך את קשורה לדבר הזה ומה את יכולה לעשות."
בגלריה שני חלקים לתצוגה: תערוכת רצפה ומיצב תקרה. בחודשי הקיץ התחלף מיצב התקרה לזה של יפמן, אמן רב תחומי שמשלב בעבודותיו מלאכות קדומות וסריגה במיוחד ומתעסק בסוגיות שנחשבות טאבו.
היצירה של יפמן מתפרסת על פני 400 מ"ר, מורכבת מאלפי שקיות פלסטיק. המיצב החל להתגבש אי שם בסוף שנת 2012 ובעזרת קול קורא מטעמו של עדי מצא את הבית המדויק לו לשנה וחצי הקרובות. גיל מבקש ליצור אמירה ביקורתית דרך אמנות שיש לה פוטנציאל להתכלות, לגרום לצופים לראות את הצרכנות המוגזמת שלנו ואת השפעתה על הסביבה.
טכניקת הסריגה חוזרת בעבודות רבות שלך. איפה בעצם מתחיל הסיפור שלך עם סריגה?
גיל: "בתור ילד שיחקתי עם בובות סרוגות, ולבשתי את הסוודר שסרגו לי. באופן יותר פעיל, הבנתי כבר בתואר הראשון בבצלאל שיש הרבה מאוד כוח במדיום הזה שחורג מהגבול של אמנות, כמו ציור או פיסול. החירות לשיח כזה שיש לו משך, שיש לו יכולת להשתנות תוך כדי ההוויה, וגם הרוך והנעימות יכולים להכיל תכנים יותר קשוחים של טראומה, אובדן, אלימות, כל מיני דברים שמרכיבים את החיים שלנו. בתור מישהו עם ADHD לא מאובחן, כשהתחלתי לסרוג פתאום זה פתח לי ערוץ קשב, הכלה וביטוי שלא היו שם קודם".
ספר לנו על פרויקט סריגת הפלסטיק ושיתוף הפעולה שלך עם חירייה.
"אני עובד עם הפלסטיק הזה כבר משנת 2012, על טיפות הדם והעיניים, והצמחייה האנושית. העצמות הצטרפו ביפן ב-2015, ופה זה איזשהו קרשנדו של סריגה אקולוגית שמצאה את הבית המושלם הזה, בתוך פח הזבל המרכזי של ישראל. יש פה הרבה עבודה מתמשכת, שכבר בחלקה מתחילה להתכלות. יש חורים ורשת דייגים שעוטפת את טיפות הדם. אני מוצא הרבה פואטיקה במקום הזה שהוא לא מוזיאון, הוא לא White Cube, הוא מין היבריד בעצמו. הגננות נורא יפה, מצד שני הריח פה מחריד. זה מעניין להסתכל על זה. גם בסיפור שלנו של לחיות פה בישראל כשכל הזמן מנקר ה – 'מה קורה פה בגדה ומה קורה בעזה'. כמה אפשרות יש לנו להשפיע על הדברים, כמה אין לנו, כמה אנחנו רוצים לראות, כמה לא, ובאופן עקיף כמה אנו מייצרים את המציאות הזו וכמה לא. אלו שאלות פתוחות. אני לא רוצה לענות בשביל אף אחד. אני רק רוצה להציף דברים. יש לאמנות תפקיד מסויים, אבל היא גם עצמאית, היא בעיני המתבונן. הפרויקט הוא גם על גבול העיצוב: לקחת פסולת ולהשמיש אותה, לחשוב קיימות. יש בו הרבה עבודת יד סיזיפית שהיא אולד סקול. את זה אני דווקא אוהב, את המשך שזה לוקח, את עבודת הכפיים, את השחרור והמקום התרפיוטי זה גובה הרבה מאמץ, ובאמת יש פה הרבה יזע, דמעות וסיפורים."
ביום בו ביקרתי בתערוכה התקיים פאנל עם עדי, גיל וריבה גולדמן (מנהלת אגף הסברה, קשרי חוץ וחינוך סביבתי), והתפתח שיח מאד מעניין על המקום שנותר למלאכות קדומות בחיינו, נושא שכבר לא מקבל הרבה במה.
"פעם, מי שלא ידע לתפור, היה לו קר בחורף." נאמר מקהל המבקרים. היחס שלנו לצריכה, וצריכת בגדים בפרט, עבר כל כך הרבה שינויים בעשורים האחרונים. הגענו למצב שאנו קונים מתוך רצון לסיפוק מיידי, ולא מתוך חוסר או הכרח של פריט ספציפי, והקשר הרגשי שלנו אל הפריטים שלנו מתערער על סף הלא קיים. "מבחינתם של ילדים, הסווטשרט נולד בקסטרו והתפוח צמח בסופר". מה החשיבות היום של מלאכות כמו סריגה או תפירה בחיינו? האם מדובר בתחביב, תרפיה, מלאכה שמזמנת מפגש קהילתי?
כנראה שלכולנו יש לפחות פריט אחד שסרגנו או שנסרג עבורינו. כיצד הוא שונה משאר הפריטים שיש לנו בארון? טמונה בו אהבה. עוד נאמר בדיון עם הקהל שכשאנו מכינים ומקדישים יצירה למישהו אחר, אנו נותנים משהו מאיתנו אליהם בלי קשר לזמן ולכסף. אבל מי בכלל עוד לובש סוודרים היום? לא מספיק קר במדינה הקטנה שלנו כדי לשלוף את הבגדים החמים באמת, אולי לכמה ימים בודדים. עדיין, הסריגים יהיו הפריטים שילוו אותנו הכי הרבה זמן, כי יש להם משמעות רגשית עבורינו – בכל סריג נמצא חלק מהאדם שעשה אותו, הכי שונה שאפשר מתרבות הצריכה שאנו חיים בה.
מבחינתו של יפמן, סריגה מהווה בשבילו אובססיה ותראפיה. זו מלאכה הישרדותית, חזרתית, אוטומטית, שנותנת ליוצר להתחבר ולצאת מהפעולה מתי שירצה. בעבודותיו הוא מעדיף לא לעבוד לבד, אלא אוהב לפתוח מעגלי סריגה, שיוצרים אדוות וקהילות שלמות של סורגים, ומביאים למפגשים. עבורו כאמן, זה הישג שקשה לצפות מראש.
בפארק חירייה ניכרת מטרת שימור הידע והנחלתו לדור הצעיר, יחד עם יכולת המסוגלות לעשות, לייצר משהו. המקום מהווה פלטפורמה לשאילת שאלות ולהסתכלות על הדברים שכבר נוח לנו להכחיש מבחינת היחס שלנו לסביבה. בחירייה מצליחים לעשות את זה דרך סיורים במתחם, פאנלים, ותערוכות האמנות.
הכניסה חופשית ומומלצת.
הצילומים בכתבה: נואה דמתי
בין עין לאין, גיל יפמן
אוצר: עדי יקותיאלי
המרכז לחינוך סביבתי- חירייה
פארק המחזור חירייה – כביש 4 דרום בין מחלף מסובין למחלף השבעה
ימי ושעות פעילות
א'-ה' 11:00-15:00
בהרשמה מראש באתר www.hiriya.co.il
תאריך פתיחה 2.12.2022
תאריך נעילה פברואר 2024
כניסה חופשית בתיאום מראש
