היי אייל! ספר לנו על עצמך
אני אייל חצור, נולדתי בקציר. סיימתי תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל לפני פחות משנה, עבדתי בסטודיו דוב אברמסון ובסטודיו בריף. מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר ומאייר. בעצם כל חיי אהבתי לקשקש – לא היתה משנה הטכניקה, או כמה הייתי טוב או לא טוב, זה היה משהו שתמיד ליווה אותי. זה היה ממקום של פורקן, או תיעוד של מה שעובר עלי ומה שמעסיק אותי.
איך הגעת לעולמות העיצוב והאיור?
זה משהו שתמיד היה בבית, העניין של תרבות. גם קולנוע מאוד השפיע עלי – איך לספר סיפור בדרך חזקה שמעצימה את המסר. כנראה בגלל זה התאמתי לתקשורת חזותית – כי הדגש הוא על המסר. אני נהנה מהציור עצמו, אבל בסוף הרבה מההנאה היא לספר סיפור.
מה הסגנון והטכניקה האהובים עלייך?
אני אוהב לגוון. אפשר לראות תיקי עבודות שממוקדים בדבר אחר ועושים אותו הכי טוב, אבל בעיני המנטליות הזאת מגבילה. בתפיסה האמנותית שלי כאמן, מאייר ומעצב, אתה חייב תמיד להיות במצב של חוסר נוחות. יש בזה אלמנט של כאוס וחוסר סדר שמחייב אותך להתעמת איתו בתהליך היצירה. בגלל זה אין לי טכניקה ספציפית אחת. אני כן יכול להגיד שהטכניקות שאני פונה אליהן הן יותר מסורתיות וידניות, למשל דיו, עיפרון, וצבעי מים.
מהם מקורות ההשראה שלך?
תלוי מה המסר – אם אני רוצה להעביר משהו יותר דומה לקומיקס עם משפטי דיבור, אני אפנה לעולם השראה של קומיקס צרפתי, לדוגמה: מוביוס, ניקולס דה קרסי, ז'ואן ספר. אם אני רוצה ללכת למשהו יותר מופשט ונסיוני, אני אלך לעולם האמנות – פרנסיס בייקון, אדווארד מונק, רמברנדט, האנס הולביין, כל מיני אמנים שאני אוהב וחושב שהם פיתחו ועלו על משהו משלהם בעולם. לפעמים הדברים הכי מעניינים אצל אותם האומנים הם ספרי הסקיצות שלהם.
ספר לנו על תהליך העבודה שלך
זה מתחיל קודם כל במסר – איזה מסר אני רוצה להעביר. יכול להיות שסתם בא לי לקשקש משהו עם עיפרון, אבל לרוב אני רוצה לעשות משהו שיהיה לו אימפקט. אני מתחיל בסקיצה מאוד ראשונית, כללית ולא מחייבת. זה קצת כמו פיסול עם מחיקות – אתה חוצב בסלע ומתחיל לגלם איזשהו רעיון. אחר כך אתה מתחיל לתקן ולפנש אותו. יש הרבה מתח בתהליך הזה, כי אתה תמיד מרגיש שאתה יכול עוד טיפה, אין לזה גבול מובהק. זה גם כל היופי – בסוף יש נקודה שאתה אומר "טוב, זהו, זה קרוב מספיק למה שרציתי לבטא".
איזה מקום יש לספר הסקיצות בחייך?
ספר הסקיצות הוא זרם תודעה של עצמי עם עצמי. הוא תמיד הולך איתי, זה כלי בשבילי להתבטא בצורה פרטית ואישית. באיזשהו מקום זה סוג של תיעוד – אני יכול להסתכל על סקיצות ישנות ולהיזכר איך הרגשתי אז ומה חוויתי.
אני מרגיש שהיום סקצ'בוקים מגיעים הרבה יותר לפרונט. אנשים מפרסמים את הסקצ'בוקים שלהם, ויוצרים סקיצות ועיצובים שלמים בסקצ'בוק. בעצם כל יצירה בעלת משמעות בעולם היתה בהתחלה סקיצה, והיום הרבה אמנים בוחרים להציג את ההתחלה הזאת לראווה.
