העם הסורי יודע את דרכו:

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הכרזות והסרטים המופיעים במסגרת התערוכה הוא הגיוון שבהם, הן מבחינת נושאיהם והן מבחינת אופיים ומקורותיהם החזותיים והטקסטואליים. ניכר בהם שיוצריהם בקיאים הן בתרבות הערבית והן בתרבות החזותית של המערב, ואפשר לזהות כאן השפעות של עולמות תרבותיים ושל אמנים ומעצבים שפעלו במרחבים גיאוגרפיים ותרבותיים שונים: קליגרפיה אסלאמית מסורתית, טיפוגרפיה ערבית עכשווית, ציוריו של גויה על מאבק העם הספרדי בכוחותיו של נפוליאון בראשית המאה ה-19 , כרזות סוציאליסטיות של מהפכת אוקטובר ברוסיה, כרזות של המעצב ג’ון הרטפילד (John Heartfield) מימי מלחמת העולם השנייה ושל מעצבים עכשוויים כדוגמת שפרד פיירי (Shepard Fairey) ואמן הגרפיטי האמריקאי בנקסי (Banksy). גם במישור הטקסטואלי יש בהן גיוון רב: כרזות עם סיסמאות פוליטיות עכשוויות לצד ציטוטים מן הקוראן, מן ההגות הערבית של המאה ה-19) עבד אל-רחמן אל – כַּוַאכִּבּי (או מן השירה הערבית בת ימינו) מחמוד דרוויש, ניזאר קַבּ אני. עם זאת, את התכנים המופיעים בהן אפשר להבין רק באמצעות היכרות עם השפה והתרבות הערבית לרבדיה השונים. בהבדלים בין הכרזות אפשר אמנם לראות פועל יוצא של הנסיבות וההקשרים השונים שאליהם הן מתייחסות, אך מעבר להטרוגניות שבעיצובן ושבתוכניהן אפשר להבחין בניגודים במסרים האידיאולוגיים המובעים בהן: הטפה לחוסר אלימות מזה, ושימוש בשפה ויזואלית המאפיינת תעמולה של משטרים פאשיסטיים מזה; התייחסות לאידאה של אחדות העם וריבונותו אל מול התייחסות פרטיקולרית לקבוצות אתניות ולאזורים שונים בסוריה; דיבור על התקוממות אזרחית והעמדת נשים חשופות-שיער בראשה, ובמקביל שילובם של תכנים דתיים ושימוש בלשון הקוראן; דיבור על שלום מצד אחד, ועל מלחמת הקרבה עד מוות מצד שני. ההיפוכים הדיאלקטיים הנוכחים בכרזות השונות חושפים את האידיאולוגיות הגלויות והסמויות העומדות בבסיס תנועות ההתנגדות הסוריות, ומשקפים את מורכבותו של המצב במדינה שסועה זו.