אחרי 20 שנה: עיצוב, זיכרון, רבין

עשרים שנה חלפו מאז נורה למוות ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר שמאז נושאת את שמו. הזמן שחלף אולי הקהה את הכאב והזעזוע, והמעשה הוביל לאירועי דמים אחרים שמציפים את המזרח התיכון, אך לא רק אלו מקשים על גיבוש מחשבה או תחושה ברורה על אודות הרצח. מעל לכול – זה מעשה נורא שהשלכותיו רחוקות ממיצוי.

זכרו של רבין הוא זיכרון שנוי במחלוקת. טיבו של האירוע – התנקשות פוליטית על רקע מאמצים להשגת שלום, זהות הרוצח וזהות הנרצח, התגובה הציבורית המידית עם היוודע דבר הרצח – כל אלו נערמים למסכת של קווים ונקודות שאינם מצטרפים לתמונה אחת. אולי מן הטעם הזה לוקה המערכת הפוליטית באמנזיה ביחסהּ לרצח, והיא פועלת כנעדרת הסכמה בנוגע למשמעות הרצח והשסעים החברתיים שייצג ואף בנוגע לאופני הזכירה וההנצחה הראויים. ואולם בשונה מן הפוליטיקאים שכמו “שכחו” את הרצח – המעצבים והאמנים, כל אחת ואחד בדרכם, דווקא זוכרים.

רצח רבין קיבל מעמד חריג בשדה היצירה הישראלי. העיצוב והאמנות בישראל, בוודאי לאחר הקמתה, לא התאפיינו בתגובות מהירות לאירועים פוליטיים קונקרטיים, ויהיו אלו החשובים והמכריעים ביותר. אמנם, משלהי שנות השבעים ואילך, בייחוד סביב מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, נעשו התגובות למציאות המדינית הסבוכה ובעיקר לסכסוך הישראלי־פלסטיני שכיחות יותר. ובכל זאת נדמה כי רצח רבין הביא מגמה זו לשיאה, ככל הנראה גם בשל תחושת הניתוק והבידוד החברתי שכמה מן היוצרים מעידים עליה.

היצירות בתערוכה ״אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין״ הן קודם כול ביטויים אינדיווידואליים של היבטים הקשורים ברצח. לעתים קרובות אלו היבטים חזותיים מובהקים כפי שתווכו על ידי אמצעי התקשורת – מראה זירת הרצח, הנפשות הפועלות או כתמי הדם. ברבות מהעבודות נעשה שימוש בדימויים לשוניים וחזותיים מיד שנייה כגון שימוש בצילום או בסיסמאות שנעשו שגורות בעקבות הרצח, אשר ממחישים את העובדה שהאירוע כולו נחווה ממרחק והוא זוכה לביטוי עיצובי ואמנותי באמצעות הדמיון, כפרשנות חדשה או כשחזור של ייצוג קיים. התערוכה הנוכחית מביאה אל הצופים יצירות חדשות )רבות מהן נוצרו במיוחד עבורה( אשר נוגעות בשאלת האפשרות ליצור מיתוס סביב רבין שנרצח. היצירות מציעות מבט רטרוספקטיבי השונה מביטויי האבל הישירים, רגשות האימה והצער שהתעוררו מיד בעקבות הרצח. בחלוף הזמן הזיכרון הישיר של רבין מתעמעם, ובכמה מהיצירות משתקף סוג של העברה בין־דורית של האירוע הטראומטי, שכן כמה מן היוצרים המשתתפים בתערוכה החלו את דרכם היוצרת בשנות השמונים והתשעים ומקצתם היו ילדים בזמן הרצח ולא חוו אותו כבוגרים.

ביצירות העיצוב והאמנות שנכללות בתערוכה מהדהדות כמה מן השאלות שהתעוררו בעקבות רצח רבין בחברה הישראלית ועדיין נותרו פתוחות. שלא כמו אמצעי תקשורת המונים, מנגנוני ההנצחה הרשמיים או המחקר האקדמי, העיצוב והאמנות אינם מחויבים לדיווח או לניסוח פרשנות תאורטית, ובוודאי אינם שואפים להשגת הסכמה ציבורית על תכנים ודימויים. מעצם טיבם, העיצוב והאמנות יכולים ואף נדרשים להציע מבט מתריס, אפילו שערורייתי; הם יכולים לנוע על הרצף שבין הקומי לטרגי או לעורר הרהור שתקני. ממאגר הדימויים החזותיים שהם מציעים תנבע ההנצחה ארוכת הטווח של רצח רבין. תודתי נתונה לכל אחת ואחד מן היוצרים שלקחו חלק בתערוכה זו.