הקרטוגרפיה של הבלתי נראה

הטכנולוגיות הדיגיטליות פתחו אפוא אפשרויות חדשות לחשיבה ולתכנון ויצרו פרדיגמה חדשה, שבה הדיאגרמה מנותקת מן האקטואלי; היא אוטונומית ומתקיימת במרחב הווירטואלי. תמורות אלה הביאו את ז’יל דלז )Deleuze )לראות בסכֵ מה הדיגיטלית “מכונת הפשטה”, שאינה פועלת עוד לייצג דבר-מה ממשי, אלא מַ בנָ ה את “ההיעשות של הממשי”. ההבחנה של דלז בין הווירטואלי לאקטואלי מאפשרת לו לטעון כי “הווירטואלי הוא ממשי 4 מבלי להיות אקטואלי”.

מכאן שהדיאגרמה מחוללת את הממשי בתוך הווירטואלי. הדיאגרמה כמכשיר של הפשטה היא המימד הפרפורמטיבי של האפשרי, מכשיר מושגי היוצר קשר גנרטיבי בין הדיאגרמה לבין צורת ההופעה הקונקרטית שלה. על בסיס טענה זו רואה אנתוני וידלר בפרויקטים האורבניים של רם קולהאס פנייה ל”אדריכלות כצורה ]אסתטית[ של סלקציה ומיפוי נתונים”. הוא מכנה את הפרויקטים הללו, המבוססים על סכֵ מות דיגיטליות, “דיאגרמות 5 של דיאגרמות”

התערוכה הקרטוגרפיה של הבלתי-נראה עוסקת במיפוי הן במובנו הסימבולי הקלאסי והן במובנו הדיאגרמטי העכשווי, ובהיבטיו האידיאולוגיים והפוליטיים. כל מיפוי הוא הפשטה של המציאות על בסיס קטגוריות מסוימות, המארגנת את הידע שלנו על העולם. המיפוי מַ בנה קואורדינטות המאפשרות אופני התמצאות שונים בעולם, ומפלס בו נתיבים חדשים, אינסופיים. בתערוכה זו מעוצב חלל הגלריה כמפה תלת-ממדית, כמטא-מפה המייצרת מפות בתוך מפות; היא ממרחבת מפות דו-ממדיות לכלל חלל פיסי תלת ממדי. המקרא הצבעוני המופיע במרחב הגלריה ועל רצפתה מייצר קואורדינטות על בסיס של מושגי מפתח, וכך הוא מאפשר התמצאות בתוך מרחב עמוס ורווי אינפורמציה. ה-codes-QR המודפסים מתחת לכל אחת מן המפות מארגנים מחדש את חלל הגלריה ומסמיכים את הטקסטים המופיעים על קירותיה למפות המפוזרות בחללה – וכך הם מייצרים מציאות רבודה וממופה.